|
|
|
 המחזה המגיח אלינו מרוסיה, בתרגום בהיר של אנה שוליק, מתאר קבוצת אנשים שנתקעת בנמל תעופה כאשר כל הטיסות ממנו בוטלו עקב גילויו של חפץ חשוד. את העצבנות המיידית, לפחות של גבר נוירוטי בעליל, את הנחישות המעצבנת של אנשי הביטחון, ואת קור הרוח הציני של גברת בשחור, יחליפו מהר מאוד תמונות מגן הטרוריזם האישי של כל אחד מהם"
|
|
|
|
|
מחזה רוסי בתיאטרון גשר בוחן את ממשק האכזריות האנושית המתפתח מול איום חיצוני
לחיות ולפחד
מי שחווה את הסיוט של דחייה בלתי מוגבלת של המראות מטוסים ואת ההמתנה המתישה בנמל התעופה עד למועד החדש והלא ידוע ימצא את עצמו במראה של הצגת "טרוריזם" מאת האחים ולדימיר ואולג פרסניאקוב המתארת מהלך כזה במה שמתואר כקומדיה שחורה.
זה קורה על בימת ההאנגר של גשר, לפעמים גם על הבמה הראשית באולם נגה, וזה מתרחש בתוך תפאורה "מכוערת" של קירות גבוהים, לבנים-מלוכלכים, מתנייעים, נפתחים וסוגרים, שעיצב בהומור פרטי מאוד במאי ההצגה מיכאל קרמנקו, תפאורן הבית של התאטרון. זו אינה טעות – זו עבודת הבימוי הראשונה שלו ויש בה יותר מרמז ליכולתו להמשיך ולהתפתח בכיוון הזה.
המחזה המגיח אלינו מרוסיה, בתרגום בהיר של אנה שוליק, מתאר קבוצת אנשים שנתקעת בנמל תעופה כאשר כל הטיסות ממנו בוטלו עקב גילויו של חפץ חשוד. את העצבנות המיידית, לפחות של גבר נוירוטי בעליל, את הנחישות המעצבנת של אנשי הביטחון, ואת קור הרוח הציני של גברת בשחור, יחליפו מהר מאוד תמונות מגן הטרוריזם האישי של כל אחד מהם.
ולא הייתי רוצה לשבת לידם בפגישה האולטימטיבית של החיים ושל המוות, אלימים עד הקצה, שהם נושאים עמם בטיסה שתמריא באיחור ניכר, ותחתום את ההצגה.
מה שנחשף בין העיכוב להמראה הם סיפורים קשים על מערכות יחסים, ודיוקנות אנושיים פגומים, חסרי רחמים. הם מצויים בקרבנו כשם שאנחנו בתוך עולמם. הכאב והזעם, הצער והחמלה הם מנת חלקם כשם שהם מנת חלקנו. לפני שהחפץ החשוד ינופץ - לטוב או לרע – מגיע הפתיל הבוער גם אליהם וגם אלינו. זו האלימות הגנוזה היוצאת מגדרה וגובה את מחירה.
"טרוריזם" (צילום: סרגיי דמנצ'וק)
עבודת בימוי ראשונה
קרמנקו ביים את ההצגה הראשונה שלו עם קבוצת שחקנים משובחת שלכל אחת ולכל אחד בה יש נוכחות בימתית מוכחת ומובהקת. ליליאן רות היא האישה בשחור, והיא מצליחה להיות חידה מאיימת מאוד ולא רק במסווה התלבושת ומשקפי השמש, אלא גם בקולה השקט.
לעומתה סבטלנה דמידוב רוטטת-מרגשת כנפש מעונה וקרועה תחת אלימות של התנכרות והחרדה לגורל הנכדה. המפגש בינה לבין רות יוצר דיאלוג של משחק מדויק, נוקב, שפתרונו הוא רעל ממית.
נעמי לבוב וויטלי פוקס יוצרים תמונה זוגית מזעזעת של נאהבים הבוגדים בבני זוגם, ונלכדים בהלם קרב של אונס נורא. שניהם לוהטים מאוד במשחקם וגם אם לכל אחד מהם יש רגעי ייחוד משלו, הצימוד ביניהם יוצר את תחושת האימה של מפגשם ותוצאתו.
פאולו א. מאורה מגלם בדייקנות את הגבר שהוא המצרך הנוירוטי המושלם לביטול טיסות. יש לו פגישה בשעה מסוימת וכל דחייה מאיימת על עצם קיומה. זה הטרור של הזמן. אבל מעבר לכך, הוא גם מנהל משרד טרוריסט, עצבני לא פחות, רודה בפקידות ובעוזרות שלעולם לא יעשו את מה שהוא מצפה מהן, ואחת מהן מתגלה תלויה לאחר שהסיקה את המסקנות הטרוריסטיות לחייה.
ובין לבין גם אלכסנדר סנדרוביץ' מבריק בחיקוי הופעתה המסוממת של מרילין מונרו ביום הולדתו של הנשיא קנדי, וחושף את האלימות של התגובה שלנו שמתרפקת על הביצוע המגוחך שלה ל"יום הולדת שמח, מיסטר פרזידנט" כמו על כל תיאורי פיגועים ורציחות ואונס. דניאל סטיופין וקארין סרויה משתלבים היטב בסיוטי המחזה, עם מסכות לבנות ובלעדיהן.
ההצגה של קרמנקו, כמו המחזה של האחים פרסוניאק, נהנית ממבע נאיבי ולא תמיד ממוקד, אך בעיקרה היא סוגרת על הצופים, כמו קירות התפאורה, בתחושה הכבדה שלחיות פירושו לפחד. או אולי לעשות מעשה. זה לא קל ולא נוח, אבל זה תאטרון מעניין.
11/11/2014
:תאריך יצירה
|