בלי עלילה במובנה המקובל
 
יש מאפיינים מוכרים למיכאל גורביץ', כמנהלו האמנותי של החאן הירושלמי וכבמאי. הוא מטפח את הדיאלוג עם הקהל תוך כדי הצגות ומחוצה להן; הוא נשען על גרעין שחקנים נאמן, אך גם מחפש ומצרף כוחות חדשים; ובעיקר הוא מוצא משהו אישי בכל מחזה ובמאיישים אותו. הקו האמנותי הכללי שלו מצביע על העובדה שתמיד מדובר בתאטרון.
 
הפעם הוא שב ומגלה את אלה  בגרסה חדשה ל"דוד וניה" של אנטון צ'כוב, המועלה בתרגום של רבקה משולח, שרק שלשום זכתה כאן בשבחים על התרגום של "חשמלית ושמה תשוקה". הפעם היא הסתייעה בשחקן מיכאל טפליצקי, והנוסח שלה בהיר בעברית ורוסי בנשמתו.
 
מאמרים ואף ספרים נכתבו על המחזה, נסיבות כתיבתו והצגותיו הראשונות, הכשלונות הראשונים וההצלחה הראשונה, וגם כאן, בתמצית, בשני המאמרים שכתבתי על הצגות המחזה, זו שהועלתה בבית ליסין לפני חמש שנים  וזו של תאטרון וכטנגוב ממוסקבה, שהגיעה לפסטיבל ישראל 2011. חומרים נוספים ניתן למצוא בתכנייה הדיגיטלית של ההצגה החדשה בחאן.
 
המשותף כמעט לכל מה שנכתב מגלה כי למחזה של צ'כוב אין בעצם עלילה במובן המקובל, אך יש בו התרחשות השואבת מהלכי רוח של הנוכחים בה.

גיבורי המחזה המוכרים הם וניה, אחייניתו סוניה, ילנה אשתו השנייה של גיסו הפרופסור, וד"ר אסטרוב, הרופא המקומי – חמישה אנשים השרויים באפלה, מחפשים את האור אי-שם. הגיבורים המשניים הם האומנת, העובד "בן המשפחה" וגם אמו של וניה, המשמשים כפנסי LED המאירים פינות אפלות לגיבורים במחזה הנפרש בארבע המערכות, שאוחדו בהצגה הזאת לרצף של 105 דקות ללא הפסקה.
 
מה שקורה בפרק הזמן הבימתי הזה הוא ביקור מטלטל של הפרופסור ואשתו באחוזה הכפרית המנוהלת 25 שנים על ידי וניה וסוניה, שהיא למעשה בעליה הרשמיים, אך פירותיה מפרנסים בעיקר את אביה ואת פרסום מחקריו על אמנות. המטוטלת המפעילה את המתרחש היא ילנה הצעירה והיפה – כפי שזה מודגש שוב ושוב על ידי וניה – שמושכת אליה גם את הדוד וגם את הרופא.
 
סיכוייהם אפסיים ושניהם, חברים-מתחרים, ימשיכו את מצעד הבדידות שלהם. וניה באחוזה, יחד עם סוניה,  אסטרוב בטיפול בחולי המחוז, ובחזון העיוועים שלו על קץ היערות, התחממות כדור הארץ, והשינויים ביקום (מה שהפך להיות נבואה שהתגשמה וממשיכה גם היא את מהלכיה). 
 


דוד וניה (תמונת יח"צ)




וניה מכאיב ומרטיט
 
זו גם התמצית של גרסת ההצגה של גורביץ'. הוא ויתר על ריאליזם ונטורליזם ועוד הרבה איזמים, ומשנתו ניכרה בעיצוב התפאורה של סבטלנה ברגר - רישומי עץ ערום ברקע ועץ מלאכותי בעליל שאכלסו את חלקה הראשון של ההצגה. בהמשך נוספו קירות הבית והחלונות שבסוף ההצגה פונו מהבמה, במהלך משלים לאזכורים קודמים, בתחילת כל מערכה, לעובדה שזה תאטרון.
 
לאלה מצטרפים יפה התאורה הדרמטית של רוני כהן, יחד עם המוזיקה המפכה בעדינות של יוסף ברדנשווילי, והתלבושות היפות שעיצב מאור צבר, כולל השמלה הלבנה הראשונה של ילנה שמודפס עליה רישום של ענפי העץ העירום המקבילים לעצים שברקע.
 
אבל במהותה הגרסה של גורביץ' ממלאת את החסר לכאורה, בהיותה כל כך אנושית, עד כי גם הוא מכאיב ומרטיט את הלב בחלקה השני, ובעיקר בתמונה האחרונה, כאשר גם אם לא כולם דמעו בשני האגפים של ה"תאטרון" – השחקנים והצופים בהם - לא היה אפשר להתעלם מהפעימות הגוברות של קצב הלב והנשימות של השחקנים וקהלם.
 
ראש וראשון להם הוא וניה של אריה צ'רנר. וניה ארצי הנכנע ללבו וזונח את חוכמתו, מאוהב עד טירוף בילנה, פניו מאירות בנוכחותה, דהויות אפורות בהיעדרה, קצת מגושם, וברגעים רבים בודד בעליבותו המכאיבה.
 
התזזית שמביאה אותו לתקוף את הפרופסור ולא לפגוע, פעמיים,  מתחילה אצלו בתמונה הקודמת שבה הוא מגיע עם זר ורדים לילנה אך מוצא אותה בזרועותיו של אסטרוב. צ'רנר באותו רגע היה מדהים בשתיקתו אך בהמשך, כשהוא יושב שבור וכל גופו רוטט מבכי פנימי, הוא שבר את לבי. 

דוד וניה (תמונת יח"צ)




הישגי משחק ראשונים
 
זה היה וניה שגזר דין קשה קבע את גורלו להמשיך הלאה, בודד ועלוב בחיים שהוחמצו. ולצדו, זו שמאמינה בתקווה גם אחרי כל האכזבה, סוניה של נטלי אליעזרוב, שחקנית צעירה שעושה צעדים ראשונים על במה מקצועית, ומפגינה בגרות ויכולת מרשימה בעיצוב המרכיבים המעשיים של הדמות ובאלה הרגשיים.
 
יחד אתה וכמוה, אף היא בוגרת הסטודיו של ניסן נתיב, דניאל גל בתפקיד ילנה. גם עם vניסיון שרכשה בעבר כרקדנית מקצועית' הבכורה שלה כשחקנית בתאטרון מקצועי תירשם כהישג משותף לה ולגורביץ'. כי ילנה היא אישיות-חידה ייחודית בדרמות של צ'כוב.
 
נדמה שהכל אצל ילנה ברור, ובכל זאת יש מעליה וסביב לה הילה ערפילית וגל מצליחה להביא את זה לתפקיד, כשהיא דוחה את המחזרים והודפת את בעלה הטרחן, או כשהיא מחזרת אחרי סוניה, או מפייסת את בעלה, או נכנעת לרגע לאסטרוב. ובמיוחד כשגל מביאה את ילנה שלה לרגע שהיא מבינה שגורלה כגורלם – עצב אין סופי.
 
ניר רון זכה בתפקיד המורכב של ד"ר אסטרוב, והוא בלשון המעטה, האנטי-אסטרוב המושלם ובכך הישגו. יש משהו חדש ומקורי – ולא תמיד מתקבל על הדעת – בליהוקו לתפקיד הרופא השרמנטי. בהתחלה הוא זחוח מדי, ניר רון מובהק. אך בהמשך כשעיניו נדלקות נוכח ילנה, ובמונולוג הגדול שלו, הוא משתחרר ויוצר דמות כזאת שאפשר לשאול איך לא ראינו אותה כך בעבר.
 
יהויכין פרידלנדר הוא הפרופסור האידאלי בזכות יכולתו להלך על הקו הדק המחבר בין הנלעגות הדוחה לבין האמפטיה האנושית הטבעית. הוא מצליח לעצב דמות טרחנית שבדידותה הנפשית והמעשית מתבטאת בילדותיות הטבועה בו. יואב היימן נוגע ללב בעיצוב ההתרוששות הכלכלית של בעל האחוזה השכן טלגין שכל מה שנותר לו ממנה הוא הגיטרה.
 
אודליה מטלון-מורה מגלמת בלב אוהב את האומנת המסורה לכל אחד מ"נתיניה" במשפחה, כולל אסטרוב שקסמו פועל גם עליה. ורק ילנה, ככל  שזכרוני אינו מטעה אותי, איננה זוכה ממנה לחיוך או לגניחה. עירית פשטן משלימה את הלהקה הנפלאה בתפקיד אמו של וניה, והיא עושה זאת בחן והדר של דוכסית מרשימה המעריצה את חתנה ועיוורת לחסרונותיו. 
 



דוד וניה (תמונת יח"צ)




לסיכום ובקצרה, גרסתו של מיקי גורביץ' ל"דוד וניה" היא תאטרון משובח שבו הוא מפגיש מחזאי מופלא עם שחקנים מצוינים. ואת זה תמיד כדאי לראות.