|
|
|
 כמה החלטות בימוי נראות כהרבה רעש על לא כלום ומעוותות ומערערות את שלוות הצופים או את יכולתם לפענח אותן"
|
|
|
|
|
הפקה מטורפת מרומניה יוצרת סערה של נייר מהסערה הפיוטית של שקספיר
עיצוב ואפקטים מרשימים
בהפסקה ניסיתי להסביר לחברה על מה המחזה כי מה שראינו לא ממש התחבר עם מה שאנחנו יודעים על "הסערה", המחזה הנחשב כאחרון ומסכם של שקספיר – עם אזכורים לכמה ממחזותיו הקודמים - לפני שפרש לביתו בסטרטפורד על נהר אייבון.
מה שהצלחתי להסביר לה, וגם מה שניסיתי לפענח בוויכוח עם חבר שישב לידי, נטרף בחלק השני, וגם אני מצאתי את עצמי תוהה אם נכשלתי בהבנת המשחק ששיחקה לפנינו להקת התיאטרון הלאומי מרין סורסקו מהעיר קריובה ברומניה, בבימויו של סילביו פורקרט.
מבחינה חיצונית ההחלטה למקם את הסיפור בתוך חדר שבמרכזו "ארון קודש" מלא ספרים שמפנים מקומם לרוחות וליצנים עם אף אדום הייתה מרתקת. מעצב התפאורה והתלבושות דראגוס בוהגיאר יצר במה שיש לה חיים משל עצמה, קירותיה נעים, חלק מהרצפה מסתובבת, ונייר אריזה חום בהיר מאכלס אותה בדרכים שונות ומרהיבות.
נייר האריזה הזה משמש את בוהגיאר לעיצוב סדרת שמלות שדגמיהן כאילו נגזרו מחוברת "עשי זאת בעצמך" של BURDA. את השמלות האלה לובש השחקן סורין לאוואנו המגלם את מירנדה, בתו של בעל הבית פרוספרו, שפעם היה דוכס מילנו עד שאחיו התככן הגלה אותם לאי בודד כשהייתה בת שלוש.
פרוספרו זה הוא רב מג ופילוסוף וגאון שיודע לחולל אפקטים מרשימים של טבע העולם וטבע האדם גם יחד, ושקספיר מעניק שפה פיוטית עשירה ומדהימה (שתרגומה הנפלא, מעשה ידיו של דורי פרנס, שודר בכתוביות הנלוות) לו ולכל שאר המשתתפים באירועים המסעירים שהוא מחולל.
הסערה (צילום: יח``צ)
הבמאי כפרוספרו
עלילת המחזה של שקספיר מתארת איך פרוספרו מארגן מפגש אצלו באי עם האח המורד ושותפו מלך נאפולי ופמלייתם. הוא מעורר סערה גדולה כשהם עושים דרכם בספינה מצפון אפריקה לאיטליה. המטרה שלו להחזיר עטרה ליושנה, לא רק לראשו אלא לראשיהם של בתו ובן הזוג שהוא מייעד לה, פרדיננד, שהוא בנו של מלך נאפולי.
כך, באיחוד שני הבתים, הוא מתכנן לסיים את פועלו ולהשיל מעליו את אדרת הקוסם המחולל נפלאות וזוועות. והוא עושה זאת באמצעות שני עוזרים: האחד, האהוב עליו, אריאל (שפרנס מדגיש את זהותו כ"אָוירֶל") שאי פעם היה תקוע 12 שנים בתוך גזע עץ, עד שפרוספרו שחרר אותו בתמורה לשירותים בנוסח פוק של "חלום ליל קיץ". האחר הוא קָליבָּן, שאמו שלטה באי עד שפרוספרו הגיע, כבש את המקום בכישופיו ושיעבד את בנה הפראי לעבודות הבית כ"גוי של שבת".
מה שקורה בהצגה שהגיעה מרומניה וחותמת את פסטיבל שקספיר הבינלאומי בתאטרון הקאמרי דומה לעלילת המחזה, עם כמה הברקות מעניינות, ובעיקר עם רצון של הבמאי להיות כפרוספרו ולכבוש את המחזה הפיוטי של שקספיר בנסים ונפלאות בימתיים. הוא מצליח בכך מבחינה חזותית ובזכות מעצבי התפאורה והתאורה, שהם כאריאל וקליבן שלו.
אלא שעיצוביהם אינם חזות הכל והפרשנות של מה שהבמאי מכנה כ"מבוך שחור ומסתורי עם הרבה כניסות" משתלטת על העניין, בקצב כבד ואטי מאוד, למרות קיצורים רבים בטקסט, שתמורתם נוספו שורות מכותבים אחרים. ויש גם אפקטים דרמטיים וגם מוזיקה שמימית עדינה, ומפעם לפעם קצת ואגנר.
הרבה רעש על לא כלום
יש בהצגה רעיונות יפים, כאמור, כמו זה שאת אריאל מגלם שחקן מבוגר קטן קומה לבוש ומאופר כליצן, שהרוחות העוזרים לו נראים כשיבוטים שלו. אבל גם זה מטריד פחות מכמה החלטות בימוי אחרות שנראות כהרבה רעש על לא כלום ומעוותות ומערערות את שלוות הצופים או את יכולתם לפענח אותן.
במרכזן ניצבת ההחלטה שהשחקן המגלם את מירנדה יגלם גם את קליבן. המשחק של לאוואנו מרשים, המעבר מדמות לדמות מפתיע בהתחלה, ממשיך להרשים עד הסוף. אבל הרגוני נא הרוג אם יש לזה תרומה משמעותית ביחס למחזה או ביחס לדמותו של פרוספרו, הנראה כסהרורי זקן שישן מרבית הזמן והמתרחש הוא הסיוט של חלומותיו.
על פניו אני מנסה להבין את השעשוע הזה של הבימוי כביטוי לטראומה של מירנדה שאי-פעם קליבן ניסה לאנוס אותה ומאז הוא חדר לתוכה כדיבוק. ולא עוזרת בחירת הבמאי לאייש את תפקיד פרדיננד על ידי שחקנית, טובה ככל שתהיה, וגם לא כאשר מירנדה ופרדיננד מתחתנים ושניהם לבושים כגברים. זה אפילו לא נראה כרעיון "נכון מבחינה פוליטית" בן זמננו לבטל את הזהות המגדרית. זה סתמי ולא מתחבר לשום דבר.
וזה גם מה שאפשר לומר על ההצגה הזאת, שבניגוד לקודמותיה בפסטיבל יכולה להיחשב כהרבה נייר ריק מתוכן. חבל.
13/11/2014
:תאריך יצירה
|