טרגדיה "יוונית" מקומית
 
בדברי ההקדמה שלה להצגת "אלוהים מחכה בתחנה" בתאטרון הלאומי הבימה כותבת המחזאית מאיה ערד כי "אני לא מדינאית. אין לי פתרון. לא לבעיית הטרור ובטח לא לסכסוך שמכתיב את חיינו, ואפילו היה אחד כזה, אין זה תפקידו של התאטרון להציע פתרונות מדיניים".

יתר על כן, דומה שלשיטתה התאטרון, כמו שמעון פרס, שהיא מצטטת, יכול לומר "יש בעיה מוסרית אבל אין לי תשובה מוסרית לבעיה". כשיצאתי מההצגה המרגשת של קבוצת ההצעירים בבימויו המובהק של שי פיטובסקי, הרגשתי את החסר הכפול הזה של פתרון מדיני ושל תשובה מוסרית. ואולי, אחרי מחשבה שנייה ושלישית, אני יכול לומר שזהו הישגה  החשוב ביותר כמחזאית שמציבה בפנינו מראה מלוטשת, לא מעוותת וגם לא מחמיאה.
 
ערד הוזמנה לכתוב מחזה על טרור עבור פרויקט בינלאומי של איחוד תאטרוני אירופה, שבראשו עומד אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, ובחרה להתמקד בפיגוע אחד, שהיה במסעדה "מקסים" ליד חיפה, שכך מתוארות נסיבותיו בוויקיפדיה:
 
"ב-4 באוקטובר 2003, בשעה 14:10, נכנסה למסעדה מחבלת מתאבדת בשם הנאדי ג'רדאת, עורכת דין בת 29 מג'נין, שארוסה ואחיה, חברי הג'יהאד האיסלאמי, נהרגו כמה חודשים לפני כן בפעולה של צה"ל בג'נין. המחבלת עברה את הקו הירוק בברטעה והוסעה על ידי מסיע של שוהים בלתי חוקיים לחדרה ומשם לחיפה, לטענתה כדי לבקר את אביה בבית חולים רמב"ם. בדרך עצרו המסיע והמחבלת לאכול במסעדה ולאחר סוף הארוחה המתאבדת פוצצה את עצמה בלב המסעדה".

מניין ההרוגים הגיע ל-21 אנשים, בהם שתי משפחות בנות חמש נפשות כל אחת, שכללו שלושה דורות, וכן שניים מעובדי המסעדה, בעליה והמאבטח, ועוד עשרות סועדים נפצעו.
 
ערד, כדבריה בתכניית ההצגה, בחנה את המקרה בקפידה במגמה לספר אותו מנקודת מבט של כל אחד מהנוגעים בדבר. וכמתברר בסופו של דבר היא עשתה זאת, אך לא בסגנון "רשומון", שמעמת שלוש גרסות של אירוע אחד אלא כתשבץ המחבר אלה לאלה פרטים ודמויות שהרכיבו את מה שניתן לכנות מטען הנפץ של הפיגוע.
 
את הדרך לכך עשתה, ושוב כעדותה שלה, ככימאית שמפרקת נוסחה המובילה בוודאות לפיצוץ, כדי לראות איך המפגש בין מרכיביה מוליך לשם. למעשה הייתי אומר שהתוצאה שלה היא לא של כימאית אלא של שופט המסכם בפסק דינו את מסכת העדויות ומתאר את האירוע. תיאור שממנו יסיק את פסק בדין. אלא שמאיה ערד גם מסרבת להיות שופט, ומשאירה לקהל את הכבוד הזה.
 
אבל ערד היא מחזאית, ו"אלוהים לא מחכה בתחנה" בנוי ומתפקד כטרגדיה יוונית על פי כל הכללים: אחדות הזמן, המקום והעלילה והשימוש במקהלה לצד מחוללי הדרמה והעדים, ואפילו השפה, אשר ככל שהיא מדוברת ועכשווית מצלצלת כבנויה לתלפיות של פיוט וגורל.  זאת המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת למאיה ערד, וכנראה גם לדרמטורגית עינת ברנובסקי.

"אלוהים מחכה בתחנה", צילום: ג'ראר אלון
 
כאירוע ידוע מראש
 
ובה במידה לבמאי שי פיטובסקי, המסיים עם ההצגה הזאת את תפקידו כאחראי על קבוצת הצעירים, שגם היא כבר בשלבי אריזת מזוודותיה לדרך העצמאית של כל אחד וכל אחת ששיחקו במסגרתה.
 
ההצגה מוצבת באולם ברטונוב (הבימרתף) ותוקפת את העלילה משלושת עברי האולם האינטימי שאינו מאפשר להימלט ממגע עיניים ישיר וקרוב עם כל מי שפועל במתחם הבמה, בתנועה מעוצבת בדקות על ידי שרון גל, או במעברים המוליכים אליו, ומצליליו של אלברטו שוורץ שחודרים לעלילה וללב.
 
וזה קורה תחת עיניה הפקוחות של התאורה המופלאה של זיו וולושין, ובחלל דרמטי כשלעצמו שניב מנור עיצב עם  קיר רקע לבן, שעליו יוקרנו קטעי הווידאו של נמרוד צין, ולפניו כידונים שיוצרים דימוי של גדר, ועם הרצפה האדומה שצבעה פולש אל שולי התלבושות הבהירות בדרך כלל שעיצבה נטשה טוכמן-פולק.
 
אבל מעבר למרכיבים האלה, שפיטובסקי התמחה במיצוי הטבעי שלהם כמספרי-סיפור, הוא מצא את המפתח האנושי המיוחד שמעמיד את ההצגה כאירוע ידוע מראש השואב ממציאות-חיים ידועה אך מתקיים כמציאות-במה עצמאית. כן, כמו שצריכה להיות כל הצגה טובה.
 
ואת ההישג הזה מספקים לו שליחי המצווה שלו, שחקני הקבוצה ששפת התנועה הסיפורית, היא מנוע מתקתק במשחקם, מה גם שבמקרה הזה הם משמשים את חומרי הנפץ והבערה, את מנגנון ההשהיה והמרעום, את המטרה ולכל אורכה של ההצגה, כשהם סופרים כילדים את הדרך אל הבום האחרון, הבום המוחלט של הפיצוץ.
 
אושרת אינגדשט היא אמל, נוגעת ללב בייאוש המוליך אותה מהניסיון לשכנע את חיילי המחסום אל המסעדה שבה תאמר את דברה האחרון, הקטלני. עודד אהרליך מרגש כג'מאל, נהג המונית שהסיע אותה ומנסה לגונן על חפותו מכל כיוון אנושי, הכולל רגשי אשמה ותום לב. לאה גלפנשטיין היא הנפש הטובה מהמחסום, וזאת שעל מצפונה ירבוץ הפיגוע עד יומה האחרון.
 
מרגש במיוחד יובל שלומוביץ כאביה של אמל, שמחלת הסרטן שלו משתתפת פעילה במטען הנפץ. נעמה ארמון מצוינת כאשתו ובתפקידים אחרים שהיא ממלאת כסולנית במקהלה, יחד עם אלינור פקסמן, שגם אוחזת ביד טובה את מצלמת הווידאו המשדרת את האירועים מקרוב אל קיר הרקע.
 
הראל מוראד מרתק בשני תפקידיו המנוגדים, כאחיה הג'יהאדיסטי של אמל, וכאיש השב"כ המגייס את ג'מאל כמשת"פ. שחר רז משלים היטב כרופא וכמפקד המחסום. שניהם וכל השחקנים האחרים מצוינים כקבוצת המקהלה הישראלית-פלסטינית שמלוות את הסיפור, מתחילת ההצגה המתייחסת לסופו ועד לסיום המתייחס לראשיתו.

"אלוהים מחכה בתחנה", צילום: ג'ראר אלון
 
יצאתי מההצגה ברגשות מעורבים כי רציתי מאוד שמחזה ישראלי יגיד לי משהו מהותי, פסק דין או מסר של המחזאית שיטלטל את ההתבוננות שלי במסופר. היומיים שחלפו מאז הסבירו לי שכמו שמאיה ערד נכנסה למשימה עם שאלות ולא עם תשובות כך גם אני יוצא מההצגה, וכמו אלוהים אחכה בתחנה למשיח שאולי יביא את התשובה.
 
ומה שנותר עתה הוא שתלכו לראות את ההצגה המיוחדת הזאת.