בודדים בחזית
 
כאשר הצטברו במסתור סממניה הראשונים של מגיפת האיידס – שעדיין לא זכתה להכרה גם כמגיפה וגם כתסמונת הכשל החיסוני הנרכש – יצא לארי קרמר, מחזאי ועיתונאי אמריקאי למאבק על ההכרה בסכנה האורבת מהלא נודע, הלא מובן והלא מוכר על ידי מי שתפקידם לעמוד על המשמר של בריאות הציבור.
 
הנתונים הצטברו אחד לאחד בלשכתה של ד"ר לינדה לאובנשטיין שבילדותה נפגעה מנגיף הפוליו ומאז רותקה לכיסא גלגלים. בעקבות מאבק ההישרדות האישי שלה הגיעה לרפואה, וכך התוודעה למקרים הראשונים של חולים במחלה המסתורית, ובהמשך אף פרסמה יחד עם רופא אחר את המאמר הרפואי-מדעי הראשון שקשר את המחלה עם גידול סרקומת קפושי הסרטני.
 
שני אלה הם דמויות המפתח במחזה האוטוביוגרפי של קרמר, כשהוא עצמו מופיע בו בתפקיד נד וויקס, הלוחם הבלתי נלאה מתחילת שנות השמונים במאה הקודמת למען ההכרה כי מגיפה מאיימת על החברה ההומוסקסואלית. כנגדו ניצבה ההתנכרות של פרנסי הציבור ובראשם הנשיא רונלד רייגן, בעצת מערכת הבריאות הפדרלית, ואד קוך, ראש עיריית ניו יורק, שהיה מוקף בשמועות על העדפותיו המיניות.
 
את ד"ר לאובנשטיין מתאר קרמר בנאמנות רבה בדמותה של ד"ר אמה ברוקנר, שהכירה מהר מאוד בעובדה שהמחלה המסתורית עוברת באמצעות מגע מיני, ולפיכך וכל עוד אין נתונים בדוקים יותר מאלה שהיא אוספת, ראוי שהההומוסקסואלים פשוט יחדלו ממגע מיני  מזדמן וחשוף כאופנת הדור ההוא. קרמר-נד הרים את הכפפה וזו הייתה מטרתו המוצהרת שעוררה עליו גם את אלה שכבר היו גלויים בהעדפתם המינית וגם את מי שהיו בארון וללא כל כוונה לצאת ממנו.




"הלב הנורמלי" , צילום: יח"צ 






שובה של השאננות
 
זה הנושא הדרמטי שניצב בלב המחזה האנושי של קרמר שעלה ב-1985, כאשר הכל כבר היה ברור, והוא מטפל בו, ולא בכפפות של משי, עד כדי כך שבעיני הניו יורק טיימס של אותם ימים הוא נראה כפמפלט פוליטי. אכן, יש במחזה מרכיב כזה – גלוי ומוצהר – ועדיין אין בו, נכון לתרופה שהוא מתאר, את פשרת הקונדומים והמין הבטוח.
 
מאז זרמו מים רבים בנהר האיידס, המגיפה התבררה כחוצה כל גבול של העדפה מינית, קוקטייל התרופות הציל מיליוני נשאים. והנה, ואולי שלא כל כך במפתיע מתברר גם כי חזרה  השאננות, זו שנאבקו בה בשעתם קרמר ולאובנשטיין (נד ואמה של "הלב הנורמלי"), כנגד חברים ושותפים, וגם מאהבים. המספרים אז, ואלה של היום אינם מרמים. 
 
המודעות לכך היא ערכה הראשוני של העלאת המחזה במרכז הגאה ערב יום האיידס הבינלאומי שיחול בשבוע הבא. אין להמעיט בחשיבותה, גם כאשר מצטרפת הציפייה כי זו תיעשה באמות מידה ובערכים של תאטרון איכותי.
 
הביוגרפיה שלנו
 
הציפייה הזאת נענית מהר מאוד בזכות הבימוי הרגיש והאינטימי של ליאור סורוקה, בוגר ניסן נתיב בירושלים והחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב, והמשחק המרתק של אנסמבל שחקנים שמשכנעים בכל רגעי הצגה כי המחזה הוא הביוגרפיה שלהם, של יקיריהם, חבריהם, ושלנו, כל הצופים בהם.
 
ההצגה מתקיימת על משטח המשחק החשוף כמעט לחלוטין. תשעה כסאות, כמה אביזרים בעיצוב של לירון מינקין, תלבושות של מיטל אבני, תאורה של אורי רובינשטיין, מוזיקה של גל לב ותשעה שחקנים שחיים את תפקידיהם, בתרגום המצוין של נועה מרום. 
  
את תפקידו של נד חי אודי פרסי במהלך 90 דקות כריזמטיות של משחק גם כדמות נאבקת, וגם כשחקן מרגש בעיצוב הדמות האנושית-הפרטית כפי שהיא נחשפת ביחסיה עם אח מתנכר ועם המאהב שמתגלה כנגוע במחלה שעדיין אין לה שם. מיטל אבני מרשימה בעיצוב הבגרות והמודעות של הרופאה השותפה למאבק, תחילה במרפאה ואחר כך בפומבי, וכמוהו נזרקת הצידה כדי שלא יעירו את הנרדמים. 
 
ישי בן משה מצליח לעצב את הפחד מפני האמת, הפרטית והציבורית, שהניעה ושיתקה גם יחד את ברוס, היריב-שותף של נד בארגון שנאבק על הנושא. טל קלאי מרתק בעיצוב לפרטים של דמות ההומו הנשי למראה וגם במנהגיו, שמנהל את המטה ונקרע בין שני מנהיגיו.
 
אורי לחמי מתחיל שופע חן כפליקס טרנר, עיתונאי בתחום הבידור והרכילות בניו יורק טיימז, שנד מתאהב בו. בחלקה האחרון של ההצגה הוא נוגע ללב בגסיסתו ובמיוחד בתמונה שבה הוא מביא את צוואתו לאחיו של נד, שארז שהרבני מגלם אותו בהתאמה טובה לכל מי שסירב להכיר בעובדות החיים. עודד גוגנהיים ויפתח רווה משלימים היטב את האנסמבל המצוין שמעניק חיוניות כואבת להצגה.
 
ואולי אני, שבמשך שנות האיידס איבדתי חברים אהובים רבים, משוחד כדי כך שהרגשות העזים שגאו בי ככל שההצגה התקדמה סימאו מעט את עיניי בסופה. ולא הייתי בודד בכך, ואני מקווה שגם לא נהיה.