|
|
|
 מהבחינה הבימתית הרעיון של הבמאית המקורית קתרינה טלבאך, שמדובר בהצגה של להקה נודדת נוסח הקומדיה דל'ארטה, יכול היה אולי לעבוד אם הייתה מתמקדת בו ונמנעת מכל הקישוטים המכבידים"
|
|
|
|
|
הפקה גרמנית כבדה כמעט והטביעה בים ההמצאות את הקאווה הקלילה של רוסיני
זיקוקין די נור מלאכותיים
"פיגארו פה, פיגארו שם" הוא אחד ההלהיטים הגדולים והידועים ביותר של "הספר מסוויליה" מאת ג'ואקינו רוסיני. הופעתו של פיגארו, הספר הכל-יכול, מתוך הצדפה הגדולה המוצבת בקדמת הבמה, כמו ונוס – או כמו מיס פיגי (תלוי בגיל הצופים) היה אולי הרעיון המבריק הראשון והאחרון באוסף הרעיונות של הבמאיות, המקורית והמחדשת, של הפקת הדויטשה אופר מברלין.
תקצר היריעה מלתאר את כל מה שהולעטנו במהלך היצירה, שעבור רבים אצלנו, בהפקת המופת של דריו פו, סימלה את אחד מהישגיה הגדולים של האופרה הישראלית – עוד כשהייתה חדשה באולם נגה ולפני שהזדקנה קצת במשכן. אפילו החנופה לקהל הישראלי באמצעות רשימת הכביסה המתורגמת או בשלטי מחאה לטובת הזמרים והמע"מ נראתה מיושנת.
שהרי לא רוסיני ולא פייר אוגוסטין בומרשה שהמחזה שלו עובד על ידי צ'זרה סטרביני לליברית של האופרה, זקוקים לזיקוקין די נור מלאכותיים ולעשרות ניצבים שאין להם סיבה להיות שם. האופרה הזאת היא שמפניה גזעית, או לפחות קאווה איכותית.
נוסחת הקסם של רוסיני, כפי שהובלטה בהפקה של דריו פו, וגם בהפקה הצנועה שהועלתה לפני שבע שנים בסדנת האופרה הבינלאומית ביפו, מצויה באנרגיה המשחררת לחלל האולם יופי מוזיקלי מיוחד שמחייה כחדשה את העלילה המוכרת כל כך, על פיגארו המסדיר את התנאים לניצחון אהבתם של הרוזן אלמוויווה ורוזינה, ה"שבויה" בביתו של האפוטרופוס דון ברטולו.
הספר מסוויליה (צילום: יוסי צבקר)
משקולת כבדה על המוזיקה
ביצוע טוב מדגיש את העניין מהצליל הראשון והאריה הפותחת של הרוזן על אהבתו הבלתי אפשרית – ומיד אחר כך הסרנדה המקסימה שלו מתחת לחלונה של רוזינה. וכך זה אמור להיות משם ועד הפינאלה הגדול: מוזיקה שופעת הומור הזורמת כדם צעיר תוסס ולוהט בעורקיהם של כל המבצעים.
אבל עד שהגענו לכך בביצוע של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של עומר מ. ולבר עברו רגעים ארוכים מדי שבהם המוזיקה נשמעה כאילו ההפקה פעלה עליה משקולת כבדה. האטה של הקצב, בעיקר בשעה הראשונה, או העצמה דרמטית כאילו הייתה "הפתיחה 1812" של צ'ייקובסקי. גם המקהלה של האופרה, בניצוחו של איתן שמייסר, נבלעה ברעש הבימתי.
הספר מסוויליה (צילום: יוסי צבקר)
בין לבין היה אפשר לרוות נחת ולהתענג, ובעיקר בזכות הסולנים האורחים ששרו את תפקידי פיגארו, רוזינה, אלמוויוה וברטולו, ובסיועו הנדיב של ויקטור בראון המקומי כדון בזיליו.
מהבחינה הבימתית הרעיון של הבמאית המקורית קתרינה טלבאך, שמדובר בהצגה של להקה נודדת נוסח הקומדיה דל'ארטה, יכול היה אולי לעבוד אם הייתה מתמקדת בו ונמנעת מכל הקישוטים המכבידים.
פרנקו זפירלי עשה את זה נפלא ב"ליצנים" שביים ועיצב באופרה הישראלית לפני תשע שנים. אצלו האקטואליזציה של המפגש בין הבמה למציאות הייתה טבעית. בהפקה הגרמנית זו נותרה הטרדה נטולת חן. המקלט הבטוח היו, כמובן, כתוביות התרגום הקליל של ישראלאובל.
בסיכומו של דבר "הספר מסוויליה" הזה הוא הרבה רעש חזותי בביצוע מוזיקלי חמוץ-מתוק.
25/11/2014
:תאריך יצירה
|