משל אקטואלי על מאבק אזרחי
פדריקו גרסיה לורקה השלים את כתיבת "בית ברנרדה אלבה" באמצע יוני 1936. חודשיים אחר כך נרצח בידי כוחות הפשיסטים של פרנקו, והמחזה הועלה לראשונה רק ב-1945. נהוג לראות במחזה הזה, האחרון של לורקה, את חלקה השלישי של הטרילוגיה של "מחזות האדמה" הכוללות את "ירמה" ו"חתונת הדמים", אם כי לורקה עצמו לא כלל אותו בתכנית הטרילוגיה.
כרגיל בכל מה שנוגע למחזותיו נהוג להדגיש את הפן הפיוטי שלהם, ושוב חרף העובדה שלורקה עצמו שלל זאת בכל מה שקשור ל"בית ברנרדה אלבה", שעלילתו מתבססת על שורת דמויות שחיו בסמוך אליו ואל משפחתו, ועניינה המוצהר הוא מיניות מודחקת של נשות אנדלוסיה ומעמדן במשטר במסורתי של עריצות גברית פטריארכלית.
מבחינתו מדובר בריאליזם טהור ולא בשירה, בתאטרון טהור ולא בספרות. תאטרון שהוא "אחד המכשירים ההבעתיים המועילים ביותר לחינוכה של ארץ והברומטר המסמן את גדולתה ושקיעתה. תאטרון רגיש ומכוון היטב... (ש)בכוחו לשנות, תוך שנים מעטות, את רגישותו של עם" (מתוך "משחק הדואנדה ותורתו", בתרגום רינה ליטוין, המופיע בתכניית ההצגה החדשה בתאטרון באר שבע).
העלילה נפתחת בשובן של ברנרדה אלבה ובנותיה מהלווייתו של בעלה, שהיה אביהן של ארבע מהן, בעוד הבת החמישית, והבכירה, אנגוסטיאס, היא בתה מבעלה הראשון, ואף יורשת נכסיו. ברנרדה כופה על הבית כולו שמונה שנות אבל, כמסורת האנדלוסית הנוקשה, וגוזרת על בנותיה הצעירות חיי פרישות וניתוק חברתי.
רק אנגוסטיאס ונכסיה יוכלו להימלט מהכלא הזה מאחר שהיא כבר מאורסת לפפה רומנו הצעיר ממנה, וכבר מתדפק על בתוליה של אדלה, אחותה הצעירה. לורקה משתמש בדו קרב ביניהן, ובינן לבין אמן ואחיותיהן כמשל למאבק אזרחי תחת שתי מערכות של עריצות – זו של שליטים והחוקים שהם משיתים על העם, וזו של הגברים ושלטון האינוס הקולקטיבי והאישי על הנשים.
ובעניין זה מעניין ומומלץ במיוחד לקרוא בתכניית ההצגה את מאמרה המקורי של השחקנית שירי גולן, המגלמת את אנגוסטיאס ובתפקידה המשני הזה, כדבריה, יש לה "זמן ופנאי להתרווח בכיסא ולהקשיב". היא מנתחת את המחזה ובעיקר היא מציירת את הפנורמה של הדמויות המופיעות בו, אחת לאחת, והיא רוקמת עבורנו מפת-דרכים של אקטואליה נמשכת.
בית ברנרדה אלבה (צילום: מעיין קאופמן)
שני תרגומים למחזה אחד
זו האקטואליה שגזרה את גורלו של לורקה ערב השתלטותו המוחלטת של הפאשיזם נוסח פרנקו בספרד בסוף מלחמת האזרחים, ואולי זו כבר האקטואליה הישראלית העכשווית שרבים בקהל אמש חשו בקיומה אמש. ובלי ספק זו האוניברסליות שמתניעה את הפופולריות של "בית ברנרדה אלבה" שזו הפעם השנייה שלו בתאטרון באר שבע, 37 שנים אחרי הגרסה הראשונה שביים יורם פאלק, עם תרגום של עזה צבי ועם ציפורה פלד בתפקיד ברנרדה.
הפעם ההצגה מעוצבת בבימויו של גדי רול שבחר בגרסה הנראית על פניה קרה ונזירית, עם תפאורה שעיצב רוני תורן, כתיבה צהובה גבוהה והרבה כסאות שחורים, ובהמשך גם שולחן אוכל שחור. וכמובן השמלות השחורות בעיצוב של יהודית אהרון, ובמיוחד התאורה הנעה בין קור מקפיא לאש בוערת, בעיצובה של פליס רוס.
אלא שמבעד לחזות החיצונית העריצה שרול בחר בה, בוקעים הטקסטים של לורקה ובשני תרגומים חופפים - זה הפרוזאי והמעודכן בטבעיות השפה העברית של רבקה משולח, וזה הפיוטי המפכה בין השיטים במוזיקה הרגישה שהלחין אלדד לידור וערך גם צלילים מוכרים מהקונצ'רטו "ארנחואז" של חואקין רודריגו.
אבל עיקר תפיסת הבימוי של רול נוגעת למשחק, הנראה מראשיתו ועד סופו כתאטרון-תנועה פיזי, העונה למיטב ההגדרות הרעיוניות ביחס למרכזיותו של הגוף במחול העכשווי. השחקניות יוצרות דמויות במצבים שמחזקים את המשמעויות של תפקידיהן, ומדגישות את הפער בין סערת הרגשות – של כולן – לקור המצמית של המכלאה הצהובה. וזו משקפת אותן, באמצעות התאורה – ממאפייני התפיסה הבימתית המוכרת של רול – עד טיפת הדם האחרונה.
בית ברנרדה אלבה (צילום: מעיין קאופמן)
אמא ברנרדה ובנותיה
עדית טפרסון, גבוהה, רזה, היא ברנרדה אלבה מאיימת, אך לא פחות מכך מאוימת. היא נראית כקנה חזרן גמיש שהצלפותיו מכאיבות. כאשר מקל ההליכה שלה נשבר בידיה של הבת הצעירה והיא נאלצת לעמוד ולפסוע בלעדיו, טפרסון נראית כמי שהשבירה משחררת בה ניצרה אנושית. רק לרגע. כי היא לא תשתנה.
כנגדה, ובהפקה הזאת זה מודגש היטב, ניצבת המשרתת הוותיקה פונסיה, במשחק עוצמתי של נעמה שפירא, המעצבת בגופה, בקולה, במבטיה את מה שהיא מתארת כתפקידה בכוח-אלבה "נובחת כשהיא אומרת לי, ונושכת את כלבי הקבצנים כשהיא שולחת אותי" ואפילו קצת יותר – כשהיא נועצת את אבחנותיה בברנרדה. זה הדו-קרב הגדול של המחזה וההצגה.
שירי גולן יוצרת דמות נלעגת ושנואה של אנגוסטיאס הבכירה, אולי בהגזמה אבל בהתאמה לרוח הקנאה והבוז שאחיותיה רוחשות לה. היא מחניפה כשצריך – ונפלאה בפיה הגיית המילה הטעונה "אמא" – והיא עלובה באשליות העוטות את אדרת הנכסים שלה.
לירז חממי היא מרטיריו, האחות הנכה ובעלת הגבנון שבהילוכה, כמו בתככנותה, ואפילו ברגישותה המתפרצת לקראת הסוף מגלמת נהדר את כל הטמון בשמה, שאולי צריך לתרגם אותו ל"שאהידית". מי שמקבילה לה, במפתיע, זו דווקא אורה מאירסון שמפליאה לעצב את האימה של הטרור בתפקיד הסבתא הזקנה, השיטיונית, התפקיד הפיוטי היחיד של המחזה.
את הזעקה הגדולה ביותר משמיעה בלהט צעיר ומרגש אביגיל הררי שחיה בכל רגעי נוכחותה על הבמה את האביב המתעורר, או את הקיץ הבוער של נשיותה. אי אפשר שלא ליפול בשבי הקסם שלה, וכך גם להבין את הסיוט שהיא מכניסה לחיי המשפחה, ואת האין אונים של אחיותיה אמליה ומגדלנה, במשחקן הרגיש של יעל איתן ואוראל מאור.
לירון בן זקן יעילה ורעננה בתפקיד המשרתת הצעירה, ואורלי טובלי מעצבת דמות מלאה בתפקיד השכנה המתעוורת. את הצוות כולו משלימה בתמונת הפתיחה קבוצה גדולה של תלמידות בית הספר למשחק גודמן הפועל בשיתוף פעולה מלא עם תאטרון באר שבע.
בית ברנרדה אלבה (צילום: מעיין קאופמן)
ובסיכומו של דבר "בית ברנרדה אלבה" בתאטרון באר שבע ממשיכה היטב את צעידתו בנתיב שאיפתו של לורקה לתאטרון "הנושא את את עיניו בבטחה למרחקים, אל נצנוץ השחרית הראשון, המאיר את השדה...וחש את קרבתם הבאה של החיים החדשים הרוחפים מעל לעולם".