טיפוס סיזיפי-קפקאי
 
את היצירה הבימתית "הר" מאת ירון אדלשטיין אני מכיר מימי הבראשית שלה, בגרסתה הראשונה. זה קרה לפני כשבע-שמונה שנים כאשר  כאשר הבמאית דלית מילשטיין ביקשה ממני לעיין במחזה ולפגוש את שניהם לשיחה פרטית. מאז אותם ימים הוזמנתי כמה פעמים למפגשי קריאה של המחזה בחוג מצומצם ולטיוטת ההצגה שאף היא הייתה מיועדת למתי מעט.
 
אותם ימים רחוקים נראים היום באור רומנטי. אבל האמת היא שאדלשטיין ומילשטיין החלו לצעוד יד ביד, פעם  מושכת, פעם מעכבת, במעלה הטרילוגיה שלהם בניסיון ליצור חוויית תאטרון מורכבת שבמרכזה דמותו הנרמזת-מפורשת של אריק שרון, מימי הראשית של העצמאות הישראלית, בואכה שבר יום הכיפורים ועד מנהיגות שסופה עיוורון.
 
פרק הזמן הארוך שנדרש לגיבוש, כלל גיוס של הדרמטורג אבישי מילשטיין, של אביה של דלית, ההיסטוריון אורי מילשטיין ושל ידידה, עומרי שרון, הבן שבכל אותם ימים שקד עם אחיו גלעד אצל מיטת אביהם השוהה אי שם בלי  הכרה.
 
הטיפוס במעלה ההר נראה סיזיפי וקפקאי – וכך גם נראות עלילות הטרילוגיה – אך פטירתו של שרון בתחילת השנה כמו שחררה עכבות ותאטרון נוצר צלח את השוחות שבדרך עלה והעפיל אל הפסגה המיוחלת – הצגה, שבכל פעם "62 איש בלבד מוזמנים להיכנס אל המרחב הסגור שבתוכו לכודות הדמויות ובמשך שעתיים וחצי להצטרף למסע ברכבת השדים של החברה הישראלית".

חיים על המוות של עצמם
 
שלושה הם פרקי הטרילוגיה המוגשים ברצף. ראשון הוא "הכתרה" שבו אנו מתוודעים אל חמשת גיבוריה –  המפקד "הר", סגנו "חיוך", הנווט "עיניים", הקשר "בשר", והלוחם הנלהב "התפרצויות". הם יוצאים לפעולת גרילה, תזכורת לימי יחידה 101 ופעולת קיביה, אך רק ארבעה חוזרים ממנה. עיניים עולה כשה לטבח במאכלת העקדה אשר תשוב תתרחש, ותמיד , ובלי האייל הגואל. ועל הדם שנשפך מכתירים הלוחמים שנותרו את מפקדם-מנהיגם. תמיד הם, ותמיד הוא.
 
בפרק השני "מלוכה" – שבעיניי הוא הטוב ביותר בטרילוגיה – ארבעת חייליו הנאמנים של הר תקועים בשוחה על גדות תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. הם לכודים, מוקפים בכוחות הצבא המצרי, בעוד הר שועט קדימה וצולח את התעלה. רק אחד מהארבעה שורד את הקרב. זכר "החווה הסינית" נישא באוויר הדחוס של ההאנגר הבת-ימי שבו מועלית ההצגה.
 
הפרק השלישי, המצמרר בהומור המטורף, על שלושה חיילים תקועים בתחנת ההסעה עד שיקחו אותם אל המלחמה החדשה – מלבנון ועד צוק איתן – ומשחקים-משתעשעים עד בחילה בקרבת-דמה, עד שהר מגיע, דמוי המלך אדיפוס, דמוי סיזיפוס, דמוי הכישלון הנצחי של הכוח.
 
הם חיים על המוות של עצמם, גיבורי הטרילוגיה, הם החיילים האפורים שע' הלל תאר בשירו, "כי עובדי דם היינו ללחום אל המולדת", ומשם, מהעולם שאליו נשא אותם החלום, הם עתידים, הם ואנחנו, לשמוע את שיר הניצחון, את נאום הסיכום של עיניים, נציג הנהנתנות המרמה את עצמה ואת זולתה, החיה על מתיה, מתפרנסת מכלי המלחמה, ולועגת.
 

הר (צילום: ניקול דה קסטרו)

חמש דמויות מרתקות
 
לא קל לצפות בהצגה של המחזה המכאיב הזה. לא כל הצופים יזהו בו את עצמם – אם כי כולנו בתוכו. מילשטיין ביימה גם אותנו, הצופים שזימנה אל בימת  המשחק, המזבח המדמם, שעוצבה בתפאורת הקיטבגים של אלכסנדר ליסיאנסקי, עם שלל האבזרים והתלבושות של מיכל לאור, ותחת פנסי התאורה של ג'ודי קופרמן שהיו השמש היוקדת, הלילה המאיים, תקוות השווא המאירות את היום, והדם.
 
מתחילת ההצגה המשחק נע על פסים של תאטרון פיזי בתנועה מתמדת, שעיצב ערן לביא, מצעידה חתרנית אל היעד, עד פרפורי הפחד והאימה, לצלילי המוזיקה של בועז ברקת, וגם קטעי מעבר בהפקה משותפת של תומר בן ארי.
 
המוזיקה היא השחקן השישי המשתתף בחגיגה כחייל אלמוני המלווה את חבריו באשר ילכו. וזאת איננה הגזמה, כי על בימה בפינת המרחב הסגור יושב הצ'לן תום קליין, העוקב במבטו ובנגינתו אחר האירועים, וכניגוד חזותי לחמשת החיילים בשטח, הוא לבוש בטוקסידו שחור ועניבת פרפר.
 
הוא והמוזיקה הנובעת מהצ'לו מרתקים ומוסיפים נדבך רגשי-דרמטי למאמץ האחרון, זה המביא את אדלשטיין ומילשטיין אל הפסגה המיוחלת, המאיימת, באמצעות חמישה שחקנים. הם יוצרים חמש דמויות מרתקות ברוחם, בגופם ובמשחקם השוצף באנרגיה המכניעה אותם אל תפקידיהם. כל שחקן באופיו, כל דמות בתפקידה בכוח.
 
ערן בן צבי הוא הר, גדל גוף, פניו חתומות כאנדרטת-אבן. הוא מגלם את המרשים והכוחני אבל הוא גם נוגע ללב בעיצוב רגישות, בחלק הראשון, ביחסיו המיוחדים עם עיניים. בתפקיד הזה נמרוד רונן מרגש בכל מהלכיו כ"בן יקיר לי" שנגזר להקריב למען העם ההולך ומתהווה בארצו. הניגוד בין שניהם יימשך גם הפרקים הבאים, שבהם רונן יעצב מצוין זוויות משחק שונות.
 
ערן בוהם, מפחיד ומצחיק חליפות כבשר – כן, בשר התותחים של כל המלחמות – ויחד עם עיניים הוא האנושי והנוגע ללב גם בסביאתו ובקיאו שבפרק השלישי. כך גם ניתן לתאר את משחקו הלוהט והרועם של ניר שטראוס המצוין כהתפרצויות, השש אלי קרב והוזה את האישה הגדולה של המיתוס הגברי – משוואה מבריקה של המחזאי והבמאית.
 
ואחרון בצוות, איצ'ו אביטל, כחיוך, סגנו של הר. אביטל מגיש משחק עדין מאוד, קולו רך, מבטו ממוקד. הוא מצליח ליצור דמות מורכבת של שותף למרקם האכזר ובה בעת גם כמתבונן ציני במהלכיו של הר, שככלות הכל, באפילוג יתפוס את מקומו – באותו חיוך אופייני – על בימת התנועה המתמדת החיה על כוחה, נשקה ומתיה.

הר (צילום: ניקול דה קסטרו)
 
תמרור אזהרה
 
חווית התאטרון של "הר" יכולה להתמקד בנוסטלגיה האופיינית לנו. אך לטעמי יש בה מרכיב הרוחש מתחת לפני השטח, ומהדהד את החוויה של המציאות שלנו עכשיו, זו שנכנעת למנהיגות המבקשת לכבוש עוד הרים וגבעות, לפלוש לעוד כפרים ובתים, וכורעת תחת הנטל של האנדרטאוּת העצמית.
 
כי כן, "הר" של תאטרון נוצר, הוא בתמציתו ובמהותו תמרור אזהרה מפני הצפוי והמוכר.