פסטיבלים - "טקסי" – כל דור והמסע שלו

הדור השלישי של קבוצת הצעירים של הבימה מפזר על הבמה של "טקסי" אדרנלין במינון גבוה של תנועה, משחק ונגיעה כואבת בנוסעים של הלילה ללא הפסקה.

מסע מפרך אל קומדיה מרירה

פעם שרו בארץ שירי נסיעה הרואיים. "הטנדר נוסע", "היי הג`יפ" או רומנטיים כמו "עגלה עם סוסה", ולפעמים עם מגע אנושי סמיך כמו "ליפא העגלון". אחר כך באו מזמורים אחרים, נבואיים במהותם, כמו "שיר משמר" של אלתרמן, או הלהיט מ"חדווה ושלומיק" על עיר זרה עם הפזמון החוזר "ללכת אל, ללכת מ..., ללכת כי כולם הולכים... מה זה בעצם משנה...". והיו גם סרטים ומחזות מכאן ומשם שעסקו במסעות האלה של נשמות מתות או אבודות, של תקוות עצובות, של נסיעה ארוכה אל האור שבקצה המנהרה. והים איננו מלא. כל דור והמסע שלו.

והנה בא אלינו המסע הלילי החדש והפעם של הדור השלישי של קבוצת הצעירים בהבימה, קבוצה חדשה, רעננה, בניהולה של המחזאית-במאית סיגל אבין, מתייצבת על בימת אולם מסקין ומפזרת כישרון שופע לכל עבר בעוצמה שלא תמיד קל לעמוד בה.

המחזה נכתב על ידי אבין בעזרת שבעת שחקניה ולפי עדותה בתכנייה זה היה מסע מפרך שנמשך חצי שנה, ובתחנת המוצא לא היה ברור לה ולהם לאן יגיעו. את התוצאה הם מגדירים כ"קומדיה מרירה" - קומדיה במשמעות של הצגה, ולא במשמעות של הצחקה, ומרירה במובן של אנושית, בהחלט.

נתיב בריחה נועז מדי מהמציאות

העלילה היא מרקם של הבזקי סיפורים. לכל דמות שמגלמים השחקנים יש "סיפור" או אם תרצו יש כאב, שבמגע קל מאוד נחשף וזועק משהו. זה כולל סמים, זה כולל סקס, זה כולל אכזבות, התפכחות מחלומות, שקיעה באשליות, והרבה מסכות. והכל סביב לאהבה - שלא נולדה, שהייתה ואיננה עוד, שאולי בכל זאת עוד תהיה.

אבין והשחקנים בחרו לעשות זאת בשני מישורי פעולה – זה של הטקסי, שבו המילים משחקות תפקיד ראשי, וזה של מועדון הריקודים שבו האדרנלין זורם בעוצמות קול ובסקס מזדמן בשירותים. בשני המקרים זה נראה כמו נתיב בריחה קצת יותר נועז ממה שרוצה אולי הצופה שבא לברוח מהמציאות שלו. ובשני המקרים זאת עשויה להיות נקודת מפגש בין הדורות.

הצעירים בקהל יכולים אולי לזהות את עצמם או את חבריהם ולצחוק, ואילו להורים שבאולם התמונה עלולה להיראות דוחה מאוד או עצובה. אבל כמו שאמר ברנרד שו, בציטוט המופיע בתכנייה,"זה כל מה שהצעירים יכולים לעשות למען הזקנים; לזעזע אותם ולהשאיר אותם בתמונה".

התיאטרליות חוגגת

אולם "טקסי" איננה רק הצגה של רעיון אלא הצגה של תיאטרון. סיגל אבין ממשיכה את הקו שלה מהצגת "פריקס" שהעלתה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ויוצרת חוויה אור-קולית קסומה חיה מאוד, שמצליחה להעביר מסרים באמצעים בימתיים.

זה מתחיל בתנועה שהיא והשחקנים עיצבו להצגה הזאת, הרבה מעבר לדרישה הברורה של תנועת-דיסקוטקים שממנה יוצאים לדרך, עובר לתנועת הטקסי המתבטאת במשחקה של הנהגת, ומגיע לקראת הסוף למפגש מחול קלאסי-מודרני מרגש מאוד.

התיאטרליות חוגגת בעזרת התפאורה והתלבושות שעיצבה ענת שטרנשוס. הבמה בנויה כאולם שעל קירותיו נדלקים אורות המעידים עליו שהוא המועדון ומצביעים על המיקום - רחבת הריקודים או חדרי השירותים – שבו מתרחשים הדברים. במרכז ניצב הטקסי, כמו על כביש אספלט שחור, עם פסי שוליים מוארים, שמשרתים כמובן גם את רחבת הריקודים. והטקסי הזה, צהוב, כולו שלד ברזל, כרומז שכל הנכנס אליו חשוף או מתפשט ונחשף.

את התפאורה הזאת מעשירה התאורה המופלאה שעיצבה קרן גרנק, שמגדירה מצבי רוח ומאירה פינות חשוכות, ויוצרת שילוב מצוין בין תמונות חוץ לתמונות פנים. וכמובן, המוזיקה של ישראל ברייט, שנעה היטב בין עוצמות הדיסקו לנוגוּת הנפשות המחפשות מענה למועקות, לתשוקה, לגעגוע הנמשך לחיבוק.

תמונה של הדור

ובעיקר היו שם שבעה שחקנים צעירים, שכל אחד מהם בדרכו הצליח לגעת בנימים הכמוסים של הדמות שאותה גילם.

אמיר צבי נוגע ללב בשלושת הפרצופים שלו, שניים מהם כליצן, וצחי הלוי מסעיר כדי.ג`יי מסומם ומסמם, שלפתע נחשף באור אחר (בקטע הכי קומי בהצגה). יובל רז גמיש, חלקלק ומחורמן מקצועי כהומו שיודע לספוג אגרוף או שניים. יואב ברתל, הוא הנאיבי בחבורה שאינו מצליח להתכחש לאהבה אבודה, אורית נחמיאס, עסיסית ומפוכחת להפליא כמלכת האסלה ושני כהן המרגשת ועצובה כל כך בתפקיד האקסית הסקסית.

ובתווך, רותם זיסמן במשחק מלא גוונים כנהגת הטקסי המוציאה ומכניסה, מובילה ומרחמת על הנוסעים שלה, ובה בעת מחפשת את הלב האחד שנגע ללבה, את הליצן שעל כתפו ועל חזהו היא יכולה להניח את ראשה, במסע הלילי שלה אל ההתפכחות הכואבת.

כדאי ללכת להצגה המרתקת הזאת של סיגל אבין וצעירי הבימה, ולו רק כדי להישאר בתמונה של הדור הזה ולנסות להבין אותו, במקום להזדעזע.

לפרטים נוספים