הגרסה הבימתית של הבימה לסרט מ-1987 כבדה ונעה על ציר מדומה של טירוף חושני
מין, סחיטה ונקמה
הנהייה של פרנסי התאטרון בארץ אחר הצלחות בלונדון מניבה לא פעם מכשלות מביכות ואחת מאלה היא הגרסה הבימתית של הסרט "חיזור גורלי" מ-1987 שהעניק מעמד של כוכב לגלן קלוז ולמייקל דאגלאס, בעיקר על שום הקצב המטורף של המין המשתולל שם, חופשי ונטול עכבות.
הרבה פרשנויות ניתנו אז לסרט, ואפילו הסוף שלו השתנה בעקבות הקרנות-מבחן, ויש מי שתולים בו דימוי של מהפכה במתחם הקולנועי ההוליוודי. גבר נקלע לבר, פוגש אישה מתירנית, ונקלע לסחרחרת של מין, סחיטה ונקמה.
שניהם יאפים מצליחים. הוא נשוי, היא בודדה וכושלת ביחסיה עם גברים. סצינות המין הבוטות ביניהם, בכל מצב אפשרי, עיוותו מעט את המסרים – שבעיקר נרמזו, כמו באמצעות האזכור של האופרה "מדאם בטרפליי".
זה עבד טוב בסרט. אבל הרעיון הראשוני של התסריטאי ג'יימס דירדן התמוסס. אשתקד, כשהוצע לו לעבד את התסריט למחזה, הוא הבין שזו ההזדמנות שלו לתקן את המעוות ולתאר במרכז המחזה דמויות טרגיות, ובעיקר זו של האישה הנראית על גבול הפסיכוזה, אך מעבר לכך היא אישה שחיי אהבה מאכזבים וקריירה תובענית התישו אותה.
חיזור גורלי, צילום: יח"צ
בימוי איטי ושחקנים טובים
לא ראיתי את הגרסה שהועלתה בשנה בלונדון אך מה שראיתי אמש באולם מסקין בהבימה היה רחוק גם מלהט הסרט וגם מהמהות הטרגית שדירדן ביקש להעמיק. משה קפטן ביים הצגה מסוגננת שנעה בקצב איטי מעיק כמו זה של הבמה המסתובבת לטובת התפאורה הנאה במרבית פרטיה, שבנה עליה ערן עצמון.
המוזיקה הקולנועית הסוחפת של אורי וידיסלבסקי הדגישה את הכבדות של ההצגה, כשם שקטעי הווידאו של גיא מרום שהועמסו ברקע הוכיחו כי, לפחות כאן, את הנחיתות הבימתית לעומת הקולנוע. סצינות המין על הבמה היו מגוחכות בשמרנות שלהן, ומה שנרמז בקטעי הווידאו היה מגוחך ביחס למה שראינו בשעתו בסרט.
נקודת הכובד של ההפקה בהבימה, כראוי לכל הצגה, היא המשחק, וכאן לפחות יש נחת גדולה יותר בזכותם של אסנת פישמן כאלכס פורסט, אקי אבני כדן גאלאגר וריקי בליך כאשתו קייט. שלושתם נהנו מהתרגום המצוין של עידו ריקלין, ונראו מצוין בתלבושות של אורן דר – שהבריק בשמלה השחורה עם אפליקציות שהזכירו לי רשתות של קורי עכביש שהייתה הראשונה שפישמן לבשה.
זו הייתה השמלה הסולידית ביותר כשם שבתמונה הזאת, הפגישה הראשונה בין אלכס לדן הייתה ה"נורמלית" היחידה והאחרונה ביניהם. תפקידי השניים רדודים למדי וכפי שגלן קלוז ציינה במפגש עם דאגלאס בתכניתה של אופרה וינפרי "ישנם הרבה סודות בנוגע לדמות והקהל לא לגמרי יכול להבין את מכלול התנהגותה.”
חיזור גורלי, צילום: יח"צ
זה לא מנע מאסנת פישמן להטעין את הדמות ברבדים מרתקים של משחק, כשהיא מייטיבה להעביר את אלכס על פשים של חידתיות, חושניות, מיניות, וטירוף הנוגע בעצב הרגיש ביותר של הבדידות, ובעיקר את מעט האמפטיה שהיא רוכשת במשחקה לדמותה של אלכס.
אקי אבני מרשים כדן, אך זה תפקיד שאין בו כמעט נקודת אחיזה נפשית מהותית אחת. התפקיד של דן הוא להיות קורבן – של נשיותה ומיניותה של אלכס וכמובן של טירופה, וגם של היאפיות המסודרת והמשפחתית שלו כמיטב השמרנות האמריקאית הנאורה. את הצד הזה משלימה מצוין ריקי בליך כאשתו קייט, וחבל שבגרסה הבימתית לא ניתנה לה הסצינה שסיימה את הסרט. רזיה ישראלי, כחותנת הנדבקת, ואורי הוכמן כחבר הגרוש ומתפרפר ממליחים מעט את התבשיל.
ואת כל זה אפשר לסכם כעוד הצגה בהבימה.