המופע הרוחני של להקת מחול היפנית מעמת את תפיסות הגוף והתנועה כאמנות חיה
הרוח מתניעה את הגוף
אני בטוח שההחלטה של להקת "סנקאי ג'וקו" להביא להופעותיה בארץ את היצירה "טובארי – בהשתנות מתמדת" לא התייחסה כלל להתדיינויות המתקיימות בשנים האחרונות בקרב בני משפחת המחול בארץ, המפרידות בין גוף לתנועה או מגדירות היררכיה שונה מבעבר למהות המחול.
כחסיד של רעיונות מהפכניים, שלצורך הבנתם אני מתעמת אתם בדיונים שונים ונדמה כאילו אני שולל את האמת האמנותית המצויה בהם, ביקורה החוזר בארץ של להקת "סנקאי ג'וקו" הפך עבורי לנדבך חשוב בדיאלוג הזה.
זה מתחיל כבר במילה "טובארי" המתארת גוש חומר החוצה חלל לשניים, ובשירה היפנית מציינת המילה את המעבר בין יום ללילה. הנה כך נוצרת אותה הבחנה בין "גוף" ל"תנועה" ואת הרעיון הכפול הזה מעצב הכוראוגרף אושיו אמגאצו במופע מינימליסטי המתאר "מסע בנבכי הקוסמוס של החיים", מלידה עד לידה מחדש.
באמצעות תאורה מרתקת, הכוללת תמונת גלקסיה מנצנצת כאורות רחוקים כחלחלים באפלה גדולה, ובאמצעות מעגלי אור, ובימה עגולה בוהקת כמראה, הוא מפתח את הרעיון הבסיסי של סגנון הבוטו, כהצבתו של אדם נטול פנים וזהות אישית על הבמה ושם בלי לנוע ממקומו גופו ינוע בלי הרף. תאורה ממוקדת תגלה כי גופו מחזיר גלי אור בזכות נשימתו, פעימות לבו, תנועת הדם בעורקיו.
אלא שהבוטו אינו עוצר במקום, ומתרחשת בו אותה השתנות מתמדת ככל שהנשימה, הפעימה והזרימה יאטו את מהלכיהם, או יגבירו אותם. אבל מעבר להם קיימת עוד התנעה של הגוף באמצעות הרוח. ממש כמו בחזון העצמות היבשות. הרוח באה והגוף נכנס למערכת החיים. ובאמנות המחול הרדיקלית – אם אני מבין אותה – זו ההתנעה האולטימטיבית של הגוף הרוקד.
סנקאי ג`וקו (תמונת יחסי ציבור)
ועכשיו מדיטציה
כאשר ירדה העלטה על אולם המשכן לאמנויות הבמה בשניות שלפני התחלת הפעולה הבימתית הצפויה, אמרה לי שכנתי, רקדנית לשעבר שעיסוקיה בתחומים שונים של גוף ונשמה, כי "עכשיו המדיטציה", וכוונתה, כמובן הייתה למה שאנו עתידים לחוות אם נדע לחוות זאת.
האור שעלה בעיגול חשף את כוח החלוץ של המופע בתמונה הראשונה שכותרתה "מאין ללא גבול". ראשו, פניו, כל גופו צבועים לבן. התנועה מתעוררת, מינימליסטית, באיטיות, מתוך הקיפאון לכאורה. זרועותיו שואפות מעלה, אצבעותיו רוטטות. חושך. מעגל אור שני ובו רקדן אחר, אותו מהלך, ושוב שלישי ורביעי.
בתמונות הבאות, בשינויי תאורה ותלבושות מרשימות, אנו יוצאים לאותו מסע מובטח שבו הרקדנים נראים תמיד כנעים בחלל, אמנם חסרי משקל, אך לא כמרחפים בלי כיוון. ההפך מזה – הם מאוד פיזיים. הגוף הוא מרכז הכובד של תנועתם, והוא המייצר אותה.
למרות יופיו המיוחד זה איננו מופע קל לצפייה, גם אם נעזרים במדיטציה. ברגעים רבים נראה כי הוא דורך במקום, מתארך, חסר מקצב ואם כי הכוראוגרף שובר את האיטיות בכמה תמונות, מגוון את צבעי הבמה והתלבושות נוצר רושם של יובש ריגשי.
סנקאי ג`וקו (תמונת יחסי ציבור)
אבל במהותו זה מופע שופע יופי הן בגוף והן בתנועה המהודקת והוא חיוני לאוהבי המחול. גם למי שחוו את חמשת ביקוריהם הקודמים – החל במופע על חומות העיר העתיקה כאשר הרקדנים השתלשלו ממנה בחבלים כשראשיהם כלפי מטה - וגם, ובעיקר, למי שזו להם הזדמנות ראשונה להתוודע אל האמנות הזאת.