הרף מוצב גבוה יותר
 
המגע היומיומי כמעט בין תמונת המחול הישראלי לבין זירות המחול בעולם, מתבטא בהופעות של רבים מהיוצרים, בקטיפת פרסים, וכמובן בשיתופי פעולה עם יוצרים מיפן במזרח ועד ארה"ב ודרום אמריקה במערב.
 
מפעלים כמו "חשיפה בינלאומית" של מרכז המחול סוזן דלל, ו"פסטיבל המחול הבינלאומי" של מחול שלם בירושלים, יחד עם המחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ, דוחפים את היוצרים הישראלים להגביר את הקצב ולהציב לעצמם רף המוצב גבוה יותר מדי שנה – וה"קניינים"  מחו"ל מגיבים בהתאם. השנה ראינו בסוזן דלל כמאה וחמישים אורחים, יותר מבעבר, והאווירה הייתה של משפחה גדולה, נאמנה ומפרגנת ליצירה המקומית.
 
במהלך האירועים הזדמן לי לראות יצירות שמנסיבות שונות לא ראיתי כאשר הועלו לראשונה, ועל כמה מהן – וברשותכן על הטובות והמעניינות ביותר – אכתוב ברשימה הזאת ובבאה אחריה, ותחילה על אלה של שלוש להקות "פרסקו", “L-E-V” ו"מריה קונג".
 
"סוכריות חמוצות" של יורם כרמי
 
"בכל בית, כל חדר מקפל זיכרונות. קולות ילדים מתערבבים בנקישות נעלי עקב ורדיו ישן"', כך פותח הכוראוגרף יורם כרמי את האקדמה הכתובה ליצירתו החדשה בלהקתו, פרסקו. הזכרונות הם אותן "סוכריות חמוצות" של שם המופע, שהוא במהותו סיפור של נוסטלגיה בתמונות, שיש בהן הומור וכאב, סודות וחשיפות, רמזים  עדינים ודברים מפורשים. מנורת שולחן קטנה מאירה, שיעקב ברסי תרגם אותה נפלא לתאורת מופע רבת קסם. הסוכריות נועדו לאורחים בלבד.
 
זוהי יצירה שלמה מאוד, והיא מיטיבה להתקיים במתחם של סיפור בעל עלילה ליניארית עם התחלה, אמצע וסוף, עם דמויות שמהר מאוד מתקבלת זהותן הברורה. בכך פיתח כרמי והרחיב יצירה מוקדמת קצרה שיצר לפני שמונה שנים, והנוסטלגיה הראשונית מקבלת עתה התבוננות נוקבת יותר על הדינמיקה המשפחתית.
 
התנועה בכללותה זורמת בטבעיות, לעתים יש בה מנעד ריגשי מאוד, פה ושם מבנה אסתטי יפהפה. לכאורה מדובר במחול "ריאליסטי" אך יש בו איזה כישוף המצויד בטקסט של פבלו נרודה ובפרקי מוזיקה של פרדריק שופן או נינו רוטה, של ג'ון וויליאמס ואפילו מוזיקה צוענית, שכרמי כבר השתמש בה לפני שנים רבות, והפעם משתלבת חזק בפסקול נפלא שערך המלחין דידי ארז.
 
הלהקה כולה, בתלבושות יפהפיות שכרמי עיצב יחד עם מאיה פלג, מפגינה יכולות ביצוע מרשימות, וכל אחת ואחד מהרקדנים זוכה לביטוי אינדיבידואלי של כשרונו. אולם פטור בלי לציין רקדנית אחת אי-אפשר וכוונתי לתמר בר-ניב המגלמת את הזקנה המעלה באוב את הזיכרונות ואת תמונות האלבום.
 
בר-ניב מושלמת ביצירת הדימוי הפיזי של הזיקנה, בהילוכה האיטי הנעזר במשענת הליכה, בכיפוף גווה, בהתייחסותה לחפצים – כל נגיעה מעוצבת בדקות מרגשת – ובהתבוננות שלה בדמויות המהוות את רצף חיי המשפחה. והיא מדהימה כאשר בתמונות הסיום כרמי מעניק לה את ההזדמנות שופעת ההומור העצמי להשתתף במקסם המחולי ולהראות איך היא רקדה אי-אז. והחמוץ הפך באחת למתוק, והיצירה כולה ממתק של הנאה. 




סוכריות חמוצות, יורם כרמי (תמונת יחסי ציבור)



KILLER PIG של שרון אייל וגיא בכר
 
אני אוהב את היצירתיות ואת הייצריות של שרון אייל וגיא בכר. הם מצליחים לחדור אלי עמוק ללב, וכאשר בחרו לתת ללהקתם את השם L-E-V ידעתי שארגיש בבית ביצירתם, בכל מקום שאצליח לראותם. והפעם זה קרה בסטודיו סוזי של להקת בת-שבע, מקום שיש בו יותר מייחוד, הן למופע KILLER PIG והן לאייל.
 
במופע שתי יצירות. "שרה" שנוצרה לפני שנתיים ב-NDT II בלהקת המשנה של תאטרון המחול ההולנדי, בהשראת קופסת תכשיטים עתיקה, ובהמשך KILLER PIG, שנוצרה כבר לפני חמש שנים עבור להקת המחול הנורווגית "קארט בלאנש". הקשר ביניהן, במרקם ובשפת התנועה, יוצר שלמות מרתקת, כולל זו הנובעת מאותם פרכוסי שינויים המבחינים ביניהן.
 
המופע מועלה בארץ במתחם רידינג 3 אך לצורכי החשיפה הבינלאומית הוא התקיים דווקא בסטודיו באור יום, עירום מהתאורה המעוצבת של המופע הרגיל. מבחינות רבות זו הייתה חוויה נדירה, כשהמגע בין הרקדנים הנהדרים לקהל יוצר מתח שונה, וחושף פכים זעירים, שנעלמים בדרך כלל על במה או בחללים גדולים.
 
אין ליצירות מתווה עלילתי – אם כי לפחות בזכות הרקדן המוביל הנפלא, דאג לתרן, והרקדנית המרתקת רבקה הייטינג, נוצרה בי תחושה של סיפורים אישיים מאוד. השותפים למרקם דומיניק סנטיה, קרן לוריא פרדס, ליאו לרוס, גון בירן, יוצרים להם הנגדות מרתקות, בצבעי התנועה ובפעימות המשתנות שפס קול המוזיקה של אורי ליכטיק טבע בהם.
 
האופי הכללי של התנועה הקבוצתית, הן כאוניסונו והן בגיוון האינדיבידואלי של כל מבצע, הוא "שרון-אייל" מובהק. הוא עדין בתוך המסה הבוטה, הוא קלאסי במפתיע בתוך האלימות העכשווית, והוא סוחף את החושים. בכל רגע נתון הייתי חייב לעצור את עצמי מלקום ולהצטרף אליהם. אולי אעשה זאת כשאראה את המופע ב"בית" של רידינג 3.



קילר פיג, שרון אייל וגיא בכר (תמונת יחסי ציבור)





STAND-UP YOUR RIGHTS של מריה קונג
 
הרצון לעלות על הבמה ולהצטרף למופע חזר כאשר צפיתי במופע המטורלל והמקסים של קבוצת "מריה קונג" שעברה דרך ארוכה מאז כינונה לפני שש שנים ועד שכבשה את לבי ואת הנכונות שלי לקבל את שגיונותיה. ואלה אינם מעטים, ובלשון המעטה יכולים להיחשב כמוזרים, כמעט חייזריים.
 
וכמו שאני מכיר אום כבר בכך הם יראו מחמאה להופעתם החדשה שמנסה להתמודד עם מיתוס ששמו "העבר" או "מחול" או "יקום". אתם תראו ותבחרו, הם אומרים לקהל. זאת הזכות שלכם, הנקובה בשמו של המופע, ואם תרצו זה גם הטירוף שלכם, והכאוס שלכם, והסיכוי שלכם.
 
האמת היא שזה מופע חדש וחצוף, שנוצר אחרי סיבוב הופעות באסיה, אירופה ודרום אמריקה שקצר אינספור שבחים ומחמאות, כולל זכייה בפרס הראשון בפסטיבל INFANT בסרביה. הפעם ב-STAND-UP FOR YOUR RIGHTS הם מציעים חווית ריקוד תיאטרלית, הממוקמת בתכנית אירוח בשידור חי בבימויה של אינטליגנציה מהעולם החיצון...
 
העלילה לכאורה מתחילה לדברי הלהקה כאשר "בשנת 1912 מתחילה תשדורת רדיו AM וגלי רדיו נודדים מכדור הארץ לחלל. אינטליגנציה מהעולם החיצון מאזינה להיסטוריה של כדור הארץ הנפרשת אט אט, מרותקת מהתפתחות האנושות. סקרנותה מתעוררת בעקבות תכנית פריים טיים ברדיו והיא מחליטה לביים תכנית משלה על מנת לתקשר איתנו בחזרה.

המופע מתחיל ברגע התשדורת. משם כבר אין חוקיות, וחמשת המופלאים של "מריה קונג" – טליה לנדא, קרולין בוסארד, לוסיין קסטרו פונטנלה, אנדרסון בראז וארתור אסטמן נבלעים בתוך הצבעוניות נטולת העקרונות של התנועה, של התפאורה של יוסי טל טייב, של התאורה המשוגעת שיצר להם שחר ורכסון, ושל התלבושות המתועתעות של בוטיק ניבה ושל יוליה יקובשווילי.
 
הסאונד רועם וצורם חליפות, אינו מניח להפוגות להרפות את החושים, טקסטים מוקלטים מוגשים בליפסינקים משועשעים, והמוזיקה מתבססת על פסקול הסרט "הנווט" עם באסטר קיטון. בקיצור מטורפים עם כל הזכויות המגיעות להם. ובתוך כל זה הם רוקדים, משחקים ומשתוללים. בקיצור - מופע היסטרי למיטיבי אהדה ולמשוחררים משמרנות ומקיבעונות.