מחזה שוודי על מלחמה אלמונית ניצל בזכות תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין
עיוור למען המולדת
לרס נורן נחשב לאחד מחשובי המחזאים שצמחו בשוודיה במחצית השנייה של המאה ה-20, אם לא החשוב בהם. יש לו חסידים רבים, והמחזה שלו "מלחמה" הוא אחת מתעודות הזהות הנחשבות לכתיבתו.
כאשר ביקר בארץ לפני כעשר שנים, לרגל העלאת "מלחמה" בהבימה, הסביר כי המחזה שלו אינו עוסק במלחמה – תחום שאיננו מבין בו, לדבריו - אלא בשורדים אותה, שאת מצוקתם הכיר רק מאלה שהגיעו לשוודיה מבוסניה ומאפגניסטן. משום כך אין זיהוי של המלחמה, אך גם בנאמר וגם בסממנים חיצוניים יש רמיזה ברורה למלחמת הבלקן של 1991-6 שפרצה כתוצאה מהתפוררות המבנה הפדרלי שכונן טיטו כ"יוגוסלביה”.
על פניו, המחזה אמור לשמש מסמך דרמטי בן זמננו על מוראות המלחמה, מבעד לקרבנותיה. אלה שיצאו לחזית וחזרו ממנה, ואלה שנשארו בבית וסבלו חרפת רעב, אונס, טיהור אתני והרס. הוא מפנה מבט לעבר משפחה אחת, אשה ושתי בנותיה, שבמשך שנתיים האמינו כי הגבר שלהן מת אי-שם באחד משדות הקרב.
תחת אש התותחים הן מצאו את הדרך להתקיים באמצעות זנות של הבת הגדולה, קטינה בעצמה לפי כל אמת מידה, וגם מצאו נחמה בחברתו של הגיס-הדוד, שאיכשהו הצליח להשתמט מהגיוס למלחמה, ותפס את מקום הבעל והאב בחיקה של האם.
נורן, יצר מחזה הנשען על מסורות שונות בדרמה, מהאורסטאה ומחזות אדיפוס, ועד ברכט של קוראז', והקולנוע של מלחמות וייטנאם, בעיקר. אך כמחזאי שמשתמש בדיווחים שקרא על משהו רחוק ממנו הוא מסתפק בחידוש לכאורה בכך שהחייל שלו חוזר הביתה במפתיע, והוא עיוור.
לאדיפוס העיוורון מייצג את מחיר הפיכחון וגילוי האמת, אצל נורן העיוורון של האב השב משדה הקרב הוא מחיר המלחמה, אך ללא התפכחות ממנה, שהיא, כמו גבורתו ועוורונו, "למען המולדת". עכשיו הכל יהיה בסדר. המולדת ניצלה. הוא אינו רואה ואינו מבין את הקרבן שהקריבו אשתו ובנותיו ואחיו שבין השאר נאלצו לאכול את כלבם.
"מלחמה", צילום: רדי רובינשטיין
משחק חי וענייני
את המחזה הבעייתי הזה ביים בסטודיו יורם לוינשטיין הבמאי כפיר אזולאי שבהצגותיו "הדה גבלר" ו"נורה" בתאטרון באר שבע ו"אלקטרה" בקאמרי של תל אביב, חיבר קלאסיקה לאקטואליה. כאן הוא הסתפק בעיצוב טוב של המשחק של חמשת תלמידי שנה ג' שזו ההצגה הראשונה שלהם.
ושלא כבאותן הצגות הוא הסתפק בעיצוב בימתי סימלי של יהודית אהרון עם רצפה של אבני חצץ נקיים, משום מה, והושבת הקהל בארבע כנפות הבמה, מבלי שתהיה לכך משמעות בהעמדה,שבעיקרה נותרה פרונטלית לכיוון אחד. את הדרמה הגדולה הניח למוזיקה של אלעד אדר, לתלבושות של מאיה מידר מורן ולתאורה של אמיר קסטרו.
הישגי המשחק הבולטים שהגיע אליהם היו אלה של שתי הבנות, דון לוי גבאי כבכירה בנינה, ובמיוחד של מוריה בן הרוש כצעירה הנכה סמירה. שתיהן נגעו ללב דווקא בזכות הטבעיות והענייניות שלהתנהלותן ובעיקר ברגעים הקשים של העימות עם אביהן. כך גם היה משחקו של דיוויד טטרו כאיוון, האח-הדוד שנוטל את האחריות לעתיד.
עם תפקיד האם, שהוא אולי הקשה ביותר במחזה, התמודדה תמרי שחר, שלמרות היותה צעירה מכדי להוסיף מטען אישי לדמות הלא מפותחת מבחינה דרמטורגית, הצליחה לסמן היטב את מילכוד ההישרדות שלה.
כך גם תום גרציאני בתפקיד האב העיוור. הוא עדיין צעיר ונמרץ מכדי להעניק משקל כבד לתפקיד אכזרי, המסמל לאומנות ופטריארכליות שתובעים מחיר אישי ואנושי. אך לזכותו ייאמר כי צלח את המשימה בהצלחה, ובתמונה אחת הצליח לגעת בכאב של האב, אף יותר מהמחזאי.
"מלחמה", צילום: רדי רובינשטיין
בסיכומו של דבר ומנקודת מבט של סטודיו למשחק זו הצגה טובה של תלמידיו, בדרך אל מלחמת האודישנים הגדולה שמחכה להם מעבר לפינה.