|
|
|
 זה איננו מחזה ביוגרפי של איש פרטי ששמו שמואל (גונן) גורודיש אלא מחזה-משל על ישות צבאית-פוליטית ששמה קונספציה. זו שנדמה כי נותצה הלכה למעשה אך מצאה דרך לשוב ולהשתלט על חיינו כאן ולהרחיק אותנו מהפתרון המדיני. גורודיש הוא הסמל הנמשך שלה, גם אם לא הוא זה שיצר אותה, וגם אם הלך לעולמו עירום משררה וכבוד"
|
|
|
|
|
מחזהו של הלל מיטלפונקט שהיווה אזהרה לפני 20 שנה חוזר להתריע על איום נמשך לעצם קיומנו
מסמך חשוב
על שלושה דברים עומד "גורודיש" של הלל מיטלפונקט החוזר מן הכפור אחרי 20 שנה אל בימת התאטרון הקאמרי: על ההיסטוריה, על המחזה ועל ההצגה.
את ההיסטוריה אפשר לספר כאודה של תהילה כמו שעשה שבתאי טבת המנוח ב"חשופים לצריח" אחרי מלחמת ששת הימים, או כרעם הנפילה שנשמע ברחובות ובוועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים. במשפט אחד קצר: תהילה ונפילה במחיר חייהם של חיילים רבים מספור.
שום מחזה שנכתב או ייכתב לא יכיל את עוצמת התעתוע הביטחוני-לאומני של כיבוש בן 47 שנים ושל התנכרות גוברת מדור לדור לחיוניות השלום, ולעדיפות המחיר הנדרש עבורו ממחירן של המלחמות שהיו, ומובטחות שיהיו אם לא נשמע את צופרי ההתרעה מפניהן.
אבל המחזה של הלל מיטלפונקט, המקורי והמעודכן בהתאמה מדויקת לימים האלה, ערב הבחירות הגורליות ביותר שאנו נקראים אליהן, מצליח לעשות את הבלתי אפשרי – למקד את ההיסטוריה הזאת במולקולה דרמטית שדווקא ברגעיה הדמיוניים ביותר מעמתת את הקהל עם מציאות שרבים מדי אוהבים להכחיש ולטאטא מתחת לשטיח.
זה איננו מחזה ביוגרפי של איש פרטי ששמו שמואל (גונן) גורודיש אלא מחזה-משל על ישות צבאית-פוליטית ששמה קונספציה. זו שנדמה כי נותצה הלכה למעשה אך מצאה דרך לשוב ולהשתלט על חיינו כאן ולהרחיק אותנו מהפתרון המדיני. גורודיש הוא הסמל הנמשך שלה, גם אם לא הוא זה שיצר אותה, וגם אם הלך לעולמו עירום משררה וכבוד.
ככזה המחזה של מיטלפונקט הוא מסמך חשוב. הרבה מעבר לפרטיו יש בו מכלול שיוצר את זעקת-התאטרון המהדהדת את עקת-הקרב שאנו נושאים בתוכנו.
יש בזעקה הזאת, שבכורתה הוקדמה בהחלטה נבונה, והתקיימה שעה שתעמולת הבחירות כבר יצאה לדרך ומח"ט בכיר נחקר באזהרה על התנהלות עבריינית שגרתית בחטיבתו ועל השתקתה. היא מחלחלת פנימה, הופכת את הקרביים, ומפחידה כצווחת הסירנות הקוראות למצוא מקלט.
גורודיש (צילום: ז'ראר אלון)
הזעקה והקינה
הלל מיטלפונקט היטיב לראות זאת גם כבמאי ונתן למעצב התפאורה רוני תורן ליצור את הבסיס "ההיסטורי" של המשל שלו. רצפת במה שהיא מפת מערב סיני סמוך לתעלת סואץ; ובמיוחד קיר הטרשים הנמשך מהבמה, אפריקאי בהיותו סגור, ושפת התעלה כשהוא נפתח לתמונות האשליה המהותיות.
שיאן של אלה הוא תיאור של מלחמת ששת הימים באמצעות קטע מדהים ללא מילים וללא פעילות בימתית. את אלה תפסה המוזיקה הנהדרת של אורי וידיסלבסקי, שבתופים וצלילי רקע יצר את הדימוי המושלם לגבורה, לניצחון ולאופוריה. את קטעי התופים, שתזמר אסף רוט, ביצעו עודד גייצהאלט וחברי אנסמבל טרמולו.
בתמונה זו גם האחד משיאי התאורה הדרמטית הגדולה של אבי יונה בואנו (במבי), שהחיה את התפאורה מאחור, כשם שהיטיב להאיר את צלליה מלפנים. אורנה סמורגונסקי עיצבה את התלבושות ואתי תבל ליוותה את המעברים בין התמונות באקורדיון שהזכיר את שירי הניצחון הזמני והקונספציה השבורה.
בשונה מכך ההפסקה שכל כולה הייתה קודש למלחמת יום הכיפורים. בהפסקה הזאת נותן מיטלפונקט את זכות המחזאות ומשחק לצופים. אלה שנותרים במקומם ואלה שיוצאים לאכסדרה. רחש החוויות העלה נשכחות, איך לאט לאט הלחישות על מה שקורה בשדות הקרב גוברות לצעקה.
גורודיש (צילום: ז'ראר אלון)
דטנר ודהן בשיאי משחקם
זו הצעקה של המערכה השנייה, שמיטלפונקט ביים אותה כמעט כקינה, שבתיה הדוקרים היו שלושה מונולוגים. הראשון של גורודיש הנושא ראשו מעלה מאמין בדרכו ובחפותו, ובו מתעצם משחקו של נתן דטנר בשיאו הגדול, שהגיע אליו בהתאמה מושלמת לכתיבתו של מיטלפונקט.
משחקו של דטנר כגורודיש בנוי נדבך על גבי נדבך, ויוצר את המבנה האנדרטאי של גורודיש במקביל לתיאור של התמוטטותו. ואם אינני טועה, ברגעים האחרונים שלו על הבמה ומקרוב מאוד אליה הבחנתי בדמעות מבצבצות בעיניו. מגע אנושי שבקע מבעד לחומת התפקיד הזקופה.
שני המונולוגים הבאים היו של דמות דמיונית בסגה ההיסטורית – זו של אפשטיין המתחיל את מסעו הצמוד לגורודיש כטר"ש בעל ראש טוב, ממשיך אתו הלאה גם אל גלותו ככורה יהלומים באפריקה, ומסיים כחבר בצוות עורכי הדין המגוננים עליו בפני ועדת אגרנט.
בתפקיד זה אלון דהן יצר דמות מרתקת בניגוד המובהק שלה לזו של אדונו, והוא היה מרתק ומרגש בשני המונולוגים שבהם הוא משמיע את קול התבונה כנגד שאגת הכפיר הפצוע. המונולוג הראשון שזיכה את דהן בתשואות הוא למעשה התוספת המהותית של הגרסה החדשה שבה מיטלפונקט ודהן בוטים ואקטואליים להכאיב.
המונולוג השלישי המסיים את ההצגה הוא האירוני המכאיב המסכם את דמות גורודיש כמי ש-1967 הייתה "שנת חייו היפה ביותר" אך "אלה היו שנות חיינו הכוזבות". ואז דהן חותם את ההצגה ורטט קל נשמע בקולו "שמואליק מת. ותשקוט הארץ ארבעים שנה". שני משלים שהם גם הנמשלים.
גורודיש (צילום: ז'ראר אלון)
להוריד את רשת ההסוואה
אך את המשל המשמעותי ביותר עלינו, על הישראלים הזחוחים המאמינים בכוח, בהרתעה, וברשת הביטחון הצבאית-מדינית, מביא מיטלפונקט בדמותו של החייל פרידמן, שנכלא בהוראתו של גורודיש על שורת עבירות הנובעות ממצבו הנפשי, ועליו לשאת על גבו רשת הסוואה של טנקים.
יובל סגל מעצב ברגישות רבה את דמותו של פרידמן שמתאבד בשלב מוקדם של המחזה, אך מיטלפונקט מחזיר אותו לבמה בצורה מבריקה כרוח רפאים המלווה את גורודיש בכל אשר ילך בתקווה שיורה להוריד מעליו את רשת ההסוואה. סגל חי את המת הזה והופך את מסע-הרשת הזאת לתיאור עוצמתי של מסע האשליות שלנו.
כמוהו גם עדנה בליליוס המרשימה בעיצוב דמותה הדמיונית של אום נאג'י, זקנה עיוורת הנקרית בדרכו של גורודיש כבעלת אוב, מנחמת-מזהירה בקולה החרוך. דון נאדל יוצרת דיוקן מובהק של גולדה מאיר, במפגש האחרון בינה לבין גורודיש. מוטי כץ כמשה דיין משתמש היטב בקולו כדי להעיר הערה סאטירית על הדמות שהוא מגלם.
בתפקידי משנה אפיזודיים הופיעו אוהד שחר, כאדם ברוך, אבי טרמין כעו"ד ליאון כהן, תמר שם אור כמזכירה הנאמנה דליה, וירדן ברכה כחיילת ניצה שסיפקה את גורודיש לעת מצוא (טוב, הרי אז הכל היה ברור ומותר, הלא כן?). נדב אסולין, בעיקר כדרוזי זקן, יגאל זקס, ערן שראל, עידו מוסרי ושהם שיינר השלימו במשחקם המצוין את המסרים של ההצגה.
בסיכומו של דבר ב"גורודיש" של הלל מיטלפונקט התאחדו ההיסטוריה, המחזה וההצגה לתאטרון במיטב שליחותו כתמרור אזהרה מפני האיום הנמשך של קונספציית הכיבוש החוסמת את הדרך לשלום.
21/12/2014
:תאריך יצירה
|