פסטיבלים - הזעקה של הנפש הטובה מסצ'ואן

הצגתו החדשה של יבגני אריה בתיאטרון גשר שופעת תאטרון מודע לעצמו ולרעיונות של ברכט

משל שאינו זקוק לנמשל

למי שדרכם אצה להחליט אם כדאי וראוי לראות את ההצגה החדשה של "הנפש הטובה מסצ'ואן" בתאטרון גשר אציע למהר ולהבטיח לעצמם את הזכות לראות אותה, וכמו שחכם סיני עתיק ממיודעיי היה אומר "ויפה שעה אחת קודם". אם אפשר לפני הבחירות. היא אקטואלית בדרך נס, משום שההחלטה על העלאתה והחזרות עליה הושלמו לפני שאלה נפלו עלינו.

המחזה של ברטולד ברכט מתאר מאבק ההישרדות של האדם הקטן בעולם החומרני והנצלני, והוא מסוג המשלים שאינם זקוקים לזיהוי הנמשל. ברכט עסק במחזה כעשר שנים, והשלים את כתיבתו ב-1941, כשהיה כבר בארה"ב, והצגתו הראשונה הייתה בשאושפילהאוס של ציריך ב-1943, מיד אחרי הבכורה שם של "אמא קוראז`".

העלילה מספרת על שלושה "אלים" שמגיעים לעיר ענייה בחבל סצ`ואן במסע חיפוש אחר "נשמה" – מישהו טוב לב, שמח בחלקו ונדיב לזולתו. לפחות משהו מזה, שאם לא - דינו של העולם להיחרב ( דומה קצת לרעיון המסופר בפרשת אברהם, אלוהים וסדום המתוארת בספר בראשית פרקים יח יט, המצוטטים בתכנייה).

האלים עייפים, מחפשים חדר לשנת הלילה, ומוכר המים המקומי משדך להם את שן טה, זונה מקומית, שמוכנה לוותר על לקוח ולארח אותם בחדרה הקטן. הם גומלים לה בממון שמאפשר לה לרכוש חנות טבק, אך מהר מאוד היא מגלה שחמדני העיר הטפילים מרוששים אותה.

היא טובת לב, ועל כן היא איננה יודעת איך מסלקים אותם. אבל היא גם חכמה וממציאה לעצמה בן דוד, שוי טה, מתחפשת לו ומתחילה להשליט סדר. היא נקרעת בין הצורך לשרוד לבין טוב לבה וממשיכה להסתבך, כולל בפרשיית אהבה לטייס שמערערת את האיזון העדין שיצרה בין עצמה לבין ה"בן דוד", בינה לבין בני העיר הממשיכים להיאחז בנדיבותה, הגלויה או הסמויה.

הנפש-הטובה-מסצואן01-דניאל-קמינסקי.jpg

הנפש הטובה מסצ`ואן (צילום: דניאל קמינסקי)

האומץ לומר את האמת

יבגני אריה לא היה צריך לשאול את עצמו שאלות חברתיות או פוליטיות כדי להבין מה אומר ברכט וגם לא איך להתאים את רעיונותיו על אמנות התאטרון לאלה של ברכט, התאורטיים או המעשיים. ובמיוחד כשמדובר ב"נפש הטובה מסצ'ואן" שכרבים ממחזותיו של ברכט, הוא כולל קטעי שירה ופזמונים, שנותנים לה צבע ומאירים רעיונות ומחשבות של מחזאי באמצעות האנטי-גיבורים שלו.

בהצגה של יבגני אריה אלה נאמרים או מושרים בפנייה ישירה אל הקהל, ומדגישים לא רק את תכניהם אלא גם את יופיו של התרגום של שמעון זנדבנק, כפי שניתן לעמוד עליהם בתכניית ההצגה, המוגשת כמחברת תמונות נהדרות של דניאל קמינסקי וסרגיי דמינצ'וק, ובעריכתם של רועי חן, שני מיל-מן וקטיה ששונסקי, שהיא גם העורכת הספרותית של ההצגה.

בפתח התכנייה מופיע ציטוט ממאמר של ברכט על "חמישה קשיים בכתיבת האמת" הניצבים בפני "מי שרוצה להיאבק בשקר": "למצוא את האומץ לכתוב את האמת, את החוכמה לזהות אותה, את האמנות להשתמש בה כנשק, את כושר השיפוט לבחור באלה אשר בידיהם היה לה השפעה ואת העורמה להפיץ אותה בקרבם" (תרגמה מגרמנית ליאורה בינג-היידקר).

כמי שאמנותו כוללת בין השאר את הציווי ההמלטי להציב מראה למציאות ו"להאיר את פני הדור כהוויתם", אריה ניחן באומץ, בחוכמה ובאמנות הדרושים, ובכושרו למצוא שותפים להפצת האמת שהוא כותב בהצגותיו. וגם הפעם זה הצליח לו באחת ההצגות המרהיבות שלו, שאפילו רב בה הייחוס להישגיו בעבר, ולא במעט לאחרון בהם, הצגת "הדיבוק", שגם במרכזה אישה הזועקת את חרותה ומצפונה בסביבתה הכובלת.

הפעם שותפיו העיקריים הם אבי בנימין, אשר על המוזיקה המצויינת, כולל אפקטים. הנגנים יושבים לצד הבמה וב"בור" בחזית, הנראה כמתקן האשפה העירונית. זו אחת מהברקותיו של מיכאל קרמנקו בעיצוב התפאורה עתירת הרעיונות, שיש בה גשם ושלג, בוץ, ובקתה וחנות טבק, ושולחן חתונה הנראית כגרסה של "הסעודה האחרונה". וכל אלה הופכים במחי תאורתו של איגור קפוסטין בין השאר, לבימת קברט, שעליה לובשות חג גם תלבושות העניים והאליטות שעיצבה סטפניה גראורוגרייטה.

הנפש-הטובה-מסצואן02-דניאל-קמינסקי.jpg

הנפש הטובה מסצ`ואן (צילום: דניאל קמינסקי)

משחק בשכבות של גוונים

אריה, לכל אורך ההצגה, יוצר את התמונה ה"גדולה" באמצעות שכבות של רעיונות קטנים, מעוררי השתאות, שהוא מצייר במכחולים דקים או גדולים, פה ושם במברשת, ולעתים במרית. וכך גם להקת השחקנים שהם כחומר ביד היוצר, וכישרונותיהם האישיים, יכולותיהם וגמישות משחקם הם הגוונים ותת-הגוונים בפנורמה הרחבה, כמו זו המשמשת מסך להצגה.

והם מצוינים כלהקה ואחד אחד: יחזקאל לזרוב שופע קסם כיאנג סון, הטייס ששן טה מתאהבת בו. הוא עכור כשהוא חסר עבודה, הוא ענייני כמנהל עבודה, ובעיקר הוא פצצת אנרגיה כשהבקבוק בידו, וכשהוא מבצע בלהט את שני הפזמונים "שיר להד"ם הקדוש" ו"שיר על הפיל השמיני".

אלון פרידמן הוא ואנג, מוכר המים, שמפגיש את שן טה עם המבורכים. אצלו האנרגיה שופעת בכל רגע נתון, ומשחקו מתעדן ככל שהוא מגלה סימנים של אהבה כלפיה וקנאה באהבתה לטייס, ובמיוחד כשהוא חרד לגורלה – אז מלוא הרגש והלב שלו נשלפים בעיצוב רגיש ונוגע ללב.

יובל ינאי, ויטלי פוקס ומנדי כהאן הם האלים "המבורכים", כפי שהם נקראים, ומעוצבים כנציגי הנצרות, הבודהיזם והיהדות; סבטלנה דמידוב כבעלת החנות הקודמת שיודעת לגנוב משן טה, ולנצל את בן הדוד שוי טה; נטשה מנור, בעלת המגרש הגדול שהיא שולטת עליו בחזה שופע ואלכסנדר סנדרוביץ כספר קטן מידות אך בעל לב רחב, וכן שיר שנער כשוטר המכיר נפש קהילתו;

וכמוהם קבוצת העלוקות, המנצלות את שן טה, משום שהן בעצמת מנוצלות על ידי הבורגנות ובעלי ההון: פאולו א. מאורה שהוא הנגר האנרגטי שתובע את כספו; פירה קנטור כאמו החמדנית של הטייס; ניקולאי טוברוסקי, נועה קולר, קארין סרויה, ואדי אלתרמן, דוד זיסלזון, יבגני טרליצקי, דניאל סטיופין ולוסי דובינצ'יק – מדויקים ומאופיינים, כולם ביחד וכל אחד לחוד.

הנפש-הטובה-מסצואן03-דניאל-קמינסקי.jpg

הנפש הטובה מסצ`ואן (צילום: דניאל קמינסקי)

הזעקה של נטע שפיגלמן

ואחרונה, ולמעשה ראשונה לכל עמיתיה-שותפיה על הבמה, נטע שפיגלמן שבמשחקה הכפול כשן טה וכשוי טה שבה וכובשת את הבמה, כפי שעשתה זאת כפופצ'ה. שן טה אמנם זונה, אבל יותר משלבה רחב היא שומרת על התום ועל החמלה האנושיים. היא מבינה מהר שמנצלים אותה כי כמוהם היא חיה באותו עולם המתנכר לטוב ולצודק.

שפיגלמן מכמירת לב בעיצוב הזה, והיא דוקרת מאוד בעיצוב ה"בן דוד" שהיא מגייסת לעזרתה. משחקה בשני התפקידים, כולל בתמונת המעבר כשהיא הופכת להיות הוא, מדויק מאוד בכל פרטיו, ונבנה בשלבי העלילה אל שיאי התפקיד, כשאין ברירה אלא להסיר את המסכה, ואז המשחק שלה מצמרר בעוצמות של כאב, ההופך לזעקה המאתגרת של ההצגה כולה.

ואכן, מאתגרת זה אולי התיאור המדויק להצגה הזאת של יבגני אריה, נטע שפיגלמן וכל שותפיהם. ובמשפט קצר, לכו לראות את "הנפש הטובה מסצ'ואן" בתאטרון גשר.