שלבים אחרונים של נפילה
 
הנה סיפור על חיי צ'כוב בתאטרון הקאמרי - ההצגה שחנכה את התאטרון ב-24 בדצמבר 1944 הייתה ערב מערכונים תחת השם המעניין "מאז ועד היום". 70 שנה אחר כך וברשימת כ-600 ההצגות שהועלו במהלכן מופיע שמו של המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב רק תשע פעמים, כולן בין השנים 1991-1966. תחת השם יוסף מילוא אף לא פעם אחת. גם לא תחת שמו של עמרי ניצן, שהסתפק באירוח "שלוש אחיות" של אנסמבל עתים.
 
ולו רק משום כך אפשר לברך על העלאתו של המחזה "איבנוב", שהוא המחזה המוצג הראשון של צ'כוב ב-1887, אך למעשה הוא המחזה השני שלו אחרי "בלי שם" המוכר יותר כ"פלטונוב" שנכתב תשע שנים לפני כן אך נגנז עד 1924. הבחירה ב"איבנוב", כמסתבר, הייתה של הבמאי ארתור קוגן שב-1991 ביים בקאמרי ערב בשם "אהבה רוסית" שכלל גם חומרים מצ'כוב.
 
קוגן לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע את איתי טיראן שזה תפקיד התפור למידתו – אכן כך – ושניהם לא היו צריכים כנראה מאמץ מיוחד כדי לשכנע את עמרי ניצן וגם את נעם סמל לתת להם לשחק צ'כוב. לטיראן זו הייתה ההזדמנות הראשונה להתמודד עם האיכות המיוחדת של המחזאי הרוסי, ועם תפקיד שיש בו השקה מסוימת בתוך המחזה להמלט, אם כי המשוואה החיצונית מוטעית, לדעתי, ונאחזת בשולי התפקיד השקספירי.
 
ובהחלט אפשר לשמוח שמעלים את המחזה, אפילו אם הוא נחות ביחס לארבעת המחזות הגדולים של צ'כוב, כפי שמגלה גם הגרסה שהתקינו ותרגמו קוגן וטיראן בשפה ישראלית מעודכנת לסוף 2014, וכפי שמאיר משחקם המשובח בדרך כלל של מיטב השחקנים אשר גויסו למשימה.



איבנוב (מקור: אתר תיאטרון הקאמרי)
 

העלילה מתארת את השלבים האחרונים בנפילתו האישית, הכלכלית והחברתית של איבנוב, בעל אחוזה צעיר שהתמחה במחשבות ובחובות כבדים, אך מסרב למכור משהו מנחלתו. לפני חמש שנים התחתן עם שרה, בת למשפחה יהודית עשירה. (במחזה המקורי היא מופיעה כאנה, ורק כאשר המתח כלפיה עולה צץ שמה היהודי, ואפילו הביטוי אנטישמי טיפוסי "יהודונת!")
 
שרה התנצרה למען איבנוב, אך הוריה נידו אותה, וכספם לא ניתן לו כפי שציפה. עתה, כשהיא גוססת ממחלתה חשוכת המרפא (מעודכן לסרטן) נמצאת לו תקוות-גאולה בדמותה של סשה, צעירה המאוהבת בו באהבה אידאליסטית והיא גם בתה של ה"בנקאית" שאיבנוב חייב לה 90 אלף (בכל מטבע שתבחרו זה נשמע מגוחך כשמדובר בגרסה עכשווית), ואיננו מסוגל לפרוע קרן וגם לא ריבית.
 
שנה אחרי ששרה מתה ממחלתה סשה ואיבנוב מחליטים להינשא. לטובת מי שהרצון לראות את ההצגה בוער בו, וזה בהחלט טוב ויפה שיש קהל כזה, לא אפרט את התפתחות העלילה מנקודה זו, ואסתפק בכך שאומר שזו נקודת המפנה הטוב של המחזה בגרסתו הנוכחית, וגם של ההצגה.
 
מי אשם בכישלון?
 
שתי שאלות מלוות את "איבנוב" מימי כשלונו הראשון במוסקבה, והצלחתו המיידית אחר כך בפטרבורג עם נוסח מתוקן שבו, בין השאר, צ'כוב עיבה והעמיק את תפקידה של סשה. השאלה הראשונה נוגעת למסר של המחזאי, והאחרת תוהה על דמותו של איבנוב.
 
בתכניית ההצגה יש ראיון עם קוגן וטיראן, שעפים לכיוונים שונים אף מאלה שמובאים במאמרים האחרים, בשמו של צ'כוב או של מומחים למחזותיו או לנושאים אחרים, המתבקשים לכאורה. למען האמת אני דווקא חושב שמוטב היה אם רק הראיון הכפול היה מופיע בתכנייה לצד ביוגרפיה של המחזאי.
 
בכל מקרה, מה שברור מהראיון הוא שלתפיסתם "איבנוב הוא המלט מודרני שהחברה בה הוא חי מכריעה אותו ומאלצת אותו להיות פסיבי ואימפוטנט, במידה מסוימת, נוכח המשבר הפוקד אותו." זו משוואה מופרכת, ביחס להמלט ולאיבנוב גם יחד. המלט איננו פסיבי והמשבר שלו אינו נובע משום דבר שדומה לזה של איבנוב. 
 


איבנוב (מקור: אתר תיאטרון הקאמרי)


קוגן מסביר כי "יש במחזה כתב אישום נגד החברה המודרנית שלא מצליחה להכיל בתוכה את האינדיבידואל, את הזר, את האחר. החברה המודרנית אינה מסוגלת לסלוח לאיבנוב את הכישלון העיסקי והאישי שלו." זו טענה מעניינת, אך קוגן אינו מסביר למה צריך לסלוח למי שביכולתו לממן מנחלותיו את חובו, והוא מסרב לעשות זאת, וגם מסרב להכריז על עצמו כפושט רגל, בגלל הכבוד.
 
במסגרת התפיסה שלו, קוגן מאשים את החברה המודרנית בתחלואיה הידועים כמו היחס לזקן, או למעמד נחות (כשהדוגמא שהוא מביא היא דווקא דמות של אישה אחרת שהיא בעלת הון רב), וכמובן בגזענות המתבטאת כמובן כלפי שרה, למרות שבמחזה ובהצגה דווקא איבנוב הוא זה ששולף נגדה את יהדותה, ואילו נציגי החברה דווקא בזים לו על ניצולה ויחסו אליה.
 
אבל מעבר למחלוקת הזאת, דווקא הבימוי של קוגן הוא הסותר את ההתבוננות הזו שלו, בהחלטתו להקצין את התמונות שבהן החברה "מככבת" לדרגה קריקטוריסטית, שאין שום דרך להתייחס אליה יותר מאשר כאל מושב ליצים בפאב שכונתי. הצבתו של איבנוב מהצד, במנותק, כפי שזה בהצגה, מדגישה את אזלת ידו שאינה תולדה של "חברה דורסת" - על פי שום עיקרון של צדק חברתי החברה איננה חייבת את הכסף שהוא לווה, ואיננה חייבת להגדיל בשבילו עוד את חובו האישי.

תפאורה נהדרת ומשחק משובח
 
הרחבתי את היריעה דווקא משום שקוגן ביים הצגה שנהנית מתפאורה נהדרת של מיכאל קרמנקו, עם תאורה טובה של אורי מורג, ותלבושות נאותות בדרך כלל של מוני מדניק. לעומת הקרדיט הראוי להם בתכנייה, אין בה התייחסות כלשהי, אפילו ברמז, למוזיקה המעטרת את ההצגה, כולל השירים הרוסיים היפים, שנוכחותם ושמות הדמויות קצת סותרים את טענת טיראן על ההחלטה "להרחיק מהמחזה אפיונים פולקלוריסטיים ותקופתיים”.
 
אז איך, אחרי כל זה, איתי טיראן כאיבנוב? הוא מצוין כשהוא משחק שעמום ודיכאון, ומוצא את המקומות שבהם הכאב והמצוקה, ואפילו הדמעות, גוברים על ההיגיון, והוא גובר על כל התאוריות והרעיונות על התפקיד כשהוא חי אותו במערכה השנייה, ובמיוחד בתמונה האחרונה שבה הוא כגזע עץ נשבר. קוסטיה או טריגורין של "שחף", קוליגין ב"שלוש אחיות" וד"ר אסטרוב ב"דוד וניה" ייהנו מאוד מדייט עם טיראן.  
 


איבנוב (מקור: אתר תיאטרון הקאמרי)


ילנה ירלובה מרתקת ונוגעת ללב בתפקיד שרה, ולעולם אזכור לה את הרגע שבו אומרים לה בגלוי שהיא גוססת, והיא מהממת בהטחת כתב האשמה שלה באיבנוב. בתפקיד סשה דנה מיינרט מתעוררת בסוף המערכה הראשונה למשחק מצוין שנמשך ביתר עוצמה במערכה השנייה, והיא משתלטת לחלוטין על התפקיד הקשה, בכתיבתו ובתוכנו.
 
דודו ניב יוצר את אחד מתפקידיו המגוונים ביותר כאביה של סשה, הנרמס בין הוודקאות הכרונית שלו, אשתו הכוחנית בעלת הממון, ונקרע באהבתו לבתו ובאנושיותו המיוחדת כלפי איבנוב. בכל אחד ממרכיבי התפקיד, בשתיקה או בדבר שטות, בכאב או בחמלה, ניב מוצא את הגוון המדויק. פשוט ומקסים.
 
גדי יגיל מוצא קווים אנושיים בדמותו הפרזיטית של הרוזן שבלסקי, בן משפחתו של איבנוב, ועצם נוכחותו שם היא כשל עד מדינה על הגנטיקה והשיטה של המעמד הגבוה. יואב לוי תוסס ואנרגטי ושופע קסם כמישה בורקין החבר ומנסה לסייע ולהציל את איבנוב או למצוא שידוך טוב, כלומר קצת מימון ראוי, לרוזן. אורי רביץ נמרץ ותקיף בתפקיד הרופא שרואה הכל ונוטל על עצמו להיות ה"מצפון" כנגד איבנוב ומסבך את העניינים מעבר לשבועת הרופאים.
 
במחלקה הקריקטורית של ההצגה בולטות עירית קפלן כאמה "הבנקאית" של סשה, ואסנת בן יהודה כאלמנה "הבנקאית" שכספה זקוק לגבר (לפי דעתם של חסרי הממון). גיל ויינברג מתפוצץ במשחק ובתנועת גופו כראפר שבא לשעשע את ההצגה, טל וייס מגמגם כהלכה אורח אחר, צמד האורחים הקלפנים היריבים המושבעים תחיה דנון ושמחה ברבירו שמהמר גם על כלי שולחן, וחמיס אל שייח כמשרת שותק שיודע לדבר רק באצבעותיו עם הפסנתר, ועושה זאת נפלא. ברק פרידמן ולירון ברזילי משתתפים כאורחים בבית הוריה של סשה.
 
בסיכומו של דבר, "איבנוב" היא הצגה נחוצה לאוהבי צ'כוב וטובה לביוגרפיה של הקאמרי. 
  

לרכישת כרטיסים