סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: צבי גורן "אסקוריאל" – תיאטרון תובעני אך מפתיע
 

 
 


מלך משוגע, ליצן הנלחם על חייו, ומרתף עינויים מוגשים בתיאטרון הסמטה כסעודה על שולחן לשלושים אורחים בלבד.

מחזה במערכה אחת

"אני אדם שכותב בחדר, לגמרי לבד... כלומר, אדם שאיננו תובע דבר מבני אדם חוץ מידידות, וקצת הבנה סובלנית." כך הגדיר את עצמו המחזאי הבלגי מישל דה גלדרוד, שכתב עשרות מחזות בעיקר בעשור שלפני מלחמת העולם השנייה, אך רק אחריה נתגלה מחוץ לארצו ולצרפת.

ההיקף העצום של מחזותיו, הנושאים שבהם טיפל והשפה המיוחדת הקנו לדה גלדרוד מעמד ככוח מרכזי באוונגרד של התיאטרון, ושמו נזכר לצד אלה של ברכט, בקט, יונסקו ופינטר כאחד ממעצבי הדרמה של המאה ה-20.

אבל למעשה ההכרה הבינלאומית במעמדו זה נקבעה רק בשנות השישים, כאשר שניים ממחזותיו – "פנטגלז" ו"אסקוריאל" צלחו את תעלת לה-מאנש ואת האוקיינוס האטלנטי וזכו לתרגומים ראשונים לאנגלית. משם נסללה הדרך גם להיכרות של קהלים אחרים, כולל הקהל בארץ שלא נהר להצגת "פנטגלז" שהועלה אז בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של יהודה פוקס.

"אסקוריאל" הוא מחזה במערכה אחת הנמשכת כשעה, ומשום כך נחשב ליצירה מותאמת במיוחד להצגות פרינג` ולניסויים של שיטות תיאטרון שונות. פרופ` משה לזר תרגם את המחזה לעברית וזה היה הנוסח שהועלה בשנה שעברה בבית צבי.

משל תוקפני על רודנים

הגרסה של תיאטרון הסמטה ביפו היא עיבוד של הבמאי אבי גיבסון בר-אל בהשראת תרגום אחר שנעשה למחזה על ידי יעקב רז. גיבסון בר-אל גם ספג השראה משיטתו של אמיר אוריין, ששימש יועץ אמנותי להצגה החדשה.

המחזה מתאר שעה קשה בחייו המטורפים של פיליפ השני, המלך האכזר ביותר בתולדות ספרד של המאה ה-16, שההיסטוריה מציינת לצד מעשי הזוועה שלו את המבנה המפואר שהקים, לא הוא הארמון והמנזר אסקוריאל בפאתי מדריד.

עלילת המחזה היא בעיקרה קרב מילולי – לעתים גם פיזי – בין המלך לבין ליצן החצר הוותיק פוליאל. המונולוגים והדיאלוג, כותבים במקור בשפה פיוטית, אך לא ארכאית. אולי משום כך בהצגה של הסמטה הפיוט עובר מטמורפוזות לשוניות אקטואליות – ולחובבי הפיוט הכי עכשווי יש גם "איזה בעסה" מיותר – ואינני בטוח שזה לטובת העניין.

המלך וליצנו מתנצחים ביניהם בשאלות של מוסר ואנושיות, ובחדר הסמוך, מתברר, גוססת המלכה שהמלך עצמו הרעיל אותה. הגסיסה שלה במחזה, והטקסטים האלימים של המלך, אינם מובאים רק כפרטים היסטורי אלא גם כמשל תוקפני למדי על רודנים שרומסים את האדם, את זכויותיו ואת כבודו. אז, לפניו ואחריו עד עצם הימים האלה.

סד עינויים

בהצגה של גיבסון בר-אל הדיאלוג הזה מתרחש במרתף והקהל, 30 איש בלבד, יושבים סביב שולחן ברזל ארוך שהוא למעשה בימת המשחק המרכזית בהצגה. הקהל עצמו הוכרז כבר במבוא להצגה כקבוצה של אנשי חצר.

אולי כדי להצדיק את הישיבה האינטימית אל שולחנו של המלך, אולי כדי לענות גם את הצופים שצריכים להרים את ראשם למעלה כל הזמן, למעט כמה הפוגות קצרות שבהן המאבק בין המלך לליצנו הופך פיזי ומתפלש על משטח הברזל המאיים. אם הכוונה הייתה להעניק לקהל תחושה של סד עינויים, אין לי ספק שזה הצליח. אני לפחות עדיין חש את כאב הצוואר המתוח.

העיצוב של החדר ושל התלבושות נעשה על ידי רות אלדד זיידנר שהשתמשה באבזרים שונים: סחבות, מציאות, חפצים משומשים, ועוד מרכיבים שנועדו ליצור תחושה ביזארית, מקאברית גם אם לא ממש מאיימת. כחלק מהעיצוב הזה הוחלט גם ללכלך את השחקנים כאילו מדובר בהצגה המתרחשת בביבים של הארמון. ושוב – איננו בטוח שזה עזר במשהו לפיענוח הרעיונות שבמחזה.

מה גם שנוצרה סתירה מסוימת בין הצד החזותי הזה לבין הצד הווקאלי-המוזיקלי והמסוגנן שעיצבו להצגה כפיר אזולאי וגיא מנצור. כי אם מה שנעשה בעיצוב החזותי היה מתורגם גם לממד השמיעתי היינו מקבלים משהו קקפוני בלתי נסבל, אבל למרבה המזל פס הקול שלהם, שהועשר בקולו המתנגן של דור כהן (בוגר הסטודיו של ניסן נתיב י-ם 2005) דווקא יצר תחושה ברורה של תקופה ושל תפיסה קיומית מובהקת.

עבודת שחקנים מצוינת

אבל מעבר לזה, ומעבר להסתייגויות שונות, "אסקוריאל" היא הצגה מפתיעה במיוחד בעיקר בזכות העבודה המצוינת של גיבסון בר-אל עם שני שחקניו - אלחי לויט בתפקיד המלך ואורן יאדגר בתפקיד הליצן.

שניהם משחקים את תפקידיהם באוקטן גבוה מאוד, כשהם מוקפים קהל בדחיסה אינטימית שבנגיעת אצבע גם יכול לשבש במשהו את המתרחש.

אלחי לויט יוצר דמות מעונה מאוד של המלך הפסיכופט, ומתמרן מצוין בין שכבות רגש וצורות ביטוי שונות. התפקיד דורש ממנו מגוון מחוות פנים שכל אחת מהן היא פנינת הבעה – ובעיקר אלה שהוא יוצר ברגע השתיקה כשהוא מאזין לליצנו. לויט גם שולט היטב בטקסט ובנאמר בטקסט החל מהמונולוג המטורף בהתחלה ויוצר אמינות מירבית לדבריו, גם כאשר הם חוצים את הקו הדק המפריד בין מה שהמאזין יכול לקלוט ולפענח לבין מה שפועל על המאזין כנפצים עוצרי נשימה שאין אפשרות להבין.

זאת גם התכונה המשותפת לו ולמשחק של אורן יאדגר כליצן שנע כל הזמן על חוט מתוח מעל תהום – צעד אחד מיותר, מילה אחת מיותרת ונפתחה הדרך אל התליין הממתין לקרבן הבא. יאדגר מצליח לבטא במשחקו את הכפילות המצמיתה של אמנות הליצן שמעניקה לו את היכולת לומר את האמת ואת הזכות לעשות זאת, לפחות עד שהיא תילקח ממנו. משום כך גם המשחק שלו טעון באנרגיה מירבית שמעצבת את האימה כנתון הבסיסי של מערכת יחסיו של הליצן עם המלך.

בשיאה של הדרמה, כאשר אלחי לויט מעניק למלך את המסכה האנושית ביותר, יאדגר מבטא להפליא את ההכרה של הליצן שהכל לשווא, כי גזר דינו נקבע. ושניהם גם יחד מעצבים יפה את המעבר הפתאומי לרגע האחד, הקצר, של האמת האלימה שביניהם.

"אסקוריאל" איננו מחזה קל לעיכול, וגם ההצגה איננה קלה לצפייה. אבל התיאטרון, לפעמים, הוא יצור עם תביעה. וזה מה שקורה הפעם באולם הקטן של תיאטרון הסמטה.


לפרטים נוספים


07/11/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. אסקוריאל-ביקורת-הסימטא
elybikoret , ta (26/09/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע