משל דרמטי במקצב עליז
 
המחזאי והמשורר פדריקו גרסיה לורקה כתב את המחזה הקצר "הסנדלרית המופלאה" ב-1926, אך הצגתו נדחתה בארבע שנים והוא העלה אותו לאחר שובו מביקורו המרגש בניו יורק. בארץ הוא הוצג, ככל הידוע לי רק פעם אחת, בקאמרי של 1958, יחד עם "דון פרימפלין ואהבתו לבליסה בגן" מחזהו הקצר האחר של לורקה.
 
לפני 12 שנים הועלה בחאן הירושלמי "דון פרימפלין" בבימויו של יוסי יזרעאלי. המחזה הזה  שב לבמה הישראלית לפני שמונה שנים כאשר תאטרון תמונע בחר להציג הפקה של  סטודנטים בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים שהשתתפו בהעלאתו שנה קודם לכן במסגרת תרגילי בימוי ועיצוב.
 
את ההפקה ההיא ביימה אנה בניאל, שזכתה לשבחים, והיא גם זו שמחזירה לבמה הישראלית, גם אם במסגרת סטודיו למשחק, את "הסנדלרית המופלאה", ועל עבודתה הפעם אפשר בהחלט להמליץ תחת הכותרת "הבמאית הנפלאה", שכמיטב הטוריאדורים הבימתיים תפסה את השור בקרניו, והקימה הצגה שהפיוט והחולין בה גם יחד מענגים את האוזן, את העין ואת הלב. 



הסנדלרית המופלאה (צילום: יוסי שאני)

 
"הסנדלרית המופלאה", כפי שלורקה מציג את המחזה בפרולוג הוא "משל דרמטי במקצב העליז של סנדלרייה עממית". העלילה פשוטה לכאורה נעה בין קומי ואפילו רומנטי, לבין היבט חברתי ומגע טרגי. היא מספרת על צעירה בת 18 שנישאה לסנדלר בן חמישים ויותר, ובשעמומה היא נראית לו כמפלרטטת עם גברי העיירה, עד כי קצה נפשו והוא עוזב את הבית.
 
בעת העדרו מתגלה ייחודה האמיתי של הצעירה, השומרת על נאמנות מוחלטת לבעלה הנעדר, פותחת בית מרזח, והודפת מחזרים, ובראשם של ראש המועצה. נשות העיירה מרכלות, כמובן, מציקות, והלחץ החברתי נגדה גובר – יש לה רק ידיד אחד, ילד, שהיא יודעת לפנק ולהתחבר אל תמימותו. עד שיום אחד הבעל חוזר מהמזרח הרחוק, כבובנאי, כדי לגלות את האמת עליה ועל עצמו. 

הצגה מרנינה בכל מרכיביה
 
בניאל נעזרה גם הפעם בשותפים טובים שכבר נהנתה מהם בהפקה הקודמת, החל בתרגום הנפלא  של רנה ליטוין והמוזיקה הספרדית-מקורית של רן בגנו, המבוצע בפסנתר על ידי קובי לילאן, שגם עיבד את הקולות של השחקנים הצעירים. השותף הוותיק השלישי הוא אריאל טל ארביב, שיצר תפאורה מינימליסטית המחזיקה את המרובה.
 
אליהם מצטרפים מרינה בלטוב שעיצבה תנועה יפהפייה, רונה משעול שידעה לעצב תלבושות צבעוניות מותאמות לדמויות, נתן פרמינגר שעיצב תאורה מדויקת, סיגלית גראו שעיצבה שיער ואיפור, ואפרים אבא שעמל על דיבורם והגייתם המצוינת של שמונת השחקנים והשחקניות, תלמידי השנה השלישית במחזור החמישים של הסטודיו. משחקם, תנועתם, שירתם וחיוניותם האנרגטית של השמונה היא ההישג החשוב ביותר של אנה בניאל, שהשכילה לאפיין כל דמות בפרטיה הקטנים והגדולים.

השכנות המרכלות ומציקות - כרמל לבנון בשמלה אדומה, ואלמה בן זאב בוורוד,  שתיהן תוססות, חצופות ומסכסכות בהתלהבות; השכנים המחזרים נדב אילון שמתפתל כלוליין על המעקה, וגיא רון שמתחרה בו על תשומת הלב. שניהם מצטרפים מצוין לשתי הנשים והם נפלאים בתמונה המבריקה שבה ראש העיר האלמן מציג את ארבע נשותיו המתות.



הסנדלרית המופלאה (צילום: יוסי שאני)

 
חן חפץ, בצהוב שמשי, מגלם בחום לב של תום את הילד המסור לאשת הסדלר ומאוהב בה, בלי צל של ספק או פקפוק. בצלאל בורוכוב מצוין כסנדלר, והוא מעצב יפה את מצוקתו כגבר מזדקן (במושגים שלך המחזה) שאשתו צעירה ממנו ב-35 שנים. הוא גם מיטיב לעצב את טוב הלב, ואת החרטה על עזיבתו.
 
ואחרונה ברשימת ההישגים של ההצגה היא הסנדלרית המופלאה באמת של טלי אוסדצ'י, שמגלמת בתנופה את המורכבות היפה של הדמות הנושאת את המבנה הדרמטי על כתפיה, כפראית או מרירה, נאבקת  במציאות ובהזיה, כתיאורו של לורקה אותה בפרולוג. אוסדצ'י עושה זאת בפנים המאירות, בנחישות וגם בדמעות. אחסוך במחמאות שהיא ראויה להן, ואסתפק בכך שאשמח לשוב לראותה, בסטודיו וגם אחר כך.
 
סוף דבר, טוב לראות את "הסנדלרית המופלאה" הזאת בהצגת סטודיו מרנינה שיש בה לורקה נדיר, בימוי רב קסם ופיוט ושחקנים צעירים נלהבים.