שמונה נשים וילדה אחת

את "מקווה" כתבה הדר גלרון שהקריירה הבימתית שלה כוללת את שותפותה בצמד הבדרניות הדתיות "נויה ונורית" וכסטנד-אפיסטית של "פולסא ד-נורית" הסאטירי על מעמד האישה בדת, קברט סאטירי לנוער, הופעות בטלוויזיה וברדיו ועוד פעילויות. בכל אלה, כבחייה האישיים, ידעה לאחוז באמונתה, והצלפותיה הסאטיריות והדרמטיות נועדו לבער את החוליים כאילו אמנותה היא מקווה טהרה של הדת.

הנוסח המקורי של "מקווה" הופקד בידיה של גורן אגמון, המורה של גלרון, שטיפלה בו כדרמטורגית, והגיע לקריאה פומבית ב"פותחים מסך – 2003" של תאטרון בית ליסין, אותה מסגרת שנעלמה בעולמנו אך זכתה לחיקויים חלקיים. המחזה זכה אז במלגת היצירה, ונחת בחיקו של הבמאי מיכה לבינסון וכעבור יותר משנה  ניצבה על הבמה הצגה מורכבת וזכורה לטוב.

גלרון מגדירה את המחזה כסיפור על נשים ועל מקום של נשים, במובן הפיזי ובמובן הרעיוני. העלילה כולה מתרחשת במקווה, שאליו מגיעות כלות ערב החתונה, ואחר כך בהיותן נשואות, כדי להיטהר מטומאת המחזור, בעיקר כדי שתהיה מותרת לחתן ולבעל כדי שיוכלו לקיים מצוות פרו ורבו, לצד ההנאה המובטחת להם, ולא בהכרח גם להן.

שמונה נשים וילדה אחת מאכלסות את הדרמה המתחוללת שם. את המקווה מנהלת ביד רמה הבלנית הוותיקה שושנה ותוך התעלמות מאמיתות כואבות של הפוקדות את המקום. מחוץ לבמה ולמקווה יש גם גברים הנוטלים חלק פעיל ומשמעותי בעלילה והם אלה שמניעים בכוח את הדרמה וכופים מבחוץ את מה שמתרחש בפנים. 

את ה"סדר" הזה מערערת שירה, בלנית חדשה וצעירה, חוזרת בתשובה, המגיעה מהתנחלות שבה היא חיה עם בעלה. היא נאלצת לצאת לעבודה מפאת נכותו, אך זו אינה מפריעה לו לפעול למען גביר-השכונה האלים, שאשתו המוכה חדווה ובתו האילמת מגיעות אל המקווה ומביאות עמן סיפור אנושי כואב.
 
לצד הסיפור הזה מתקיים גם סיפורה של תהילה, כלה צעירה, המשודכת למי שאינה רוצה בו, וגם הוא כסיפורה של חדווה מוסיף נדבך טרגי לסיפורן של הבלנית הוותיקה, ושל שתי נשים אחרות, הינדי ואסתי, שאינן מהססות לעבור על המצווה האוסרת על רכילות ולשון הרע. ואם לא די בכך, מגיעה למקווה גם מיקי, זמרת חילונית מושבעת שחייבת לעבור טבילה בגלל שבעלה האהוב חוזר בתשובה וכבר שלושה חודשים מסרב לגעת בה. 

גלרון שוזרת את הסיפורים האלה, שבעה במספר, לכלל דרמה גדולה אחת חיה ואמינה, הנהנית מרמה גבוהה של אותנטיות, דתית ונשית, לצד ראייה מפוכחת וביקורתית, שופעת הומור ונגיעות של סטירה.




מקווה (צילום: ז'ראר וקרן אלון)


נוף אנושי מרתק

לאה שלנגר תרגמה את המחזה לאידיש, וככל שאני יכול לשפוט היא שמרה על המרקם הלשוני המקורי, ואף הותירה על כנן כמה גיחות לשפה העברית. וכך בגרסת היידישפיל, לצד עדכונים של גלרון, נוצר גם הכפל הלשוני האופייני לשכבות חרדיות שממשיכו לדבר באידיש בינן לבין עצמן, ובעברית עם העולם "האחר".
 
גם הפעם במאי ההצגה הוא מיכה לבינסון ששמר את רוחה מאז, וכנרת קיש היא מעצבת התפאורה עם בריכת המקווה הנחשפת מאחורי מסך אפרפר שקוף, כאשר הנשים טובלות במימיה (ממש כך) מוארת באור אינטימי כחלחל, בעיצובו של מישהצ'רניאבסקי. בין התמונות מקרנים על המסך קטעי וידאו של אדם לבינסון הכוללים גם ארט וגם כתובות משמעותיות מעולם המושגים התורני. את התלבושות המצוינות להצגה עיצבה דליה פן הלר.
 
את התמונה מעשיר גם הפעם הפס קול של אלדד לידור שיצר אפקטים מוזיקליים המשתרגים בדרמה כמו טעמי מקרא, וקטעי מעבר מלודיים, שיש בהם עממיות, דרמה והומור. וכמו שכתבתי לא אחת, בעבר, המוזיקה שלו היא תמיד עבורי שחקן נוסף וחיוני.

מיכה לבינסון מימש את רעיונות המחזה ואת אלה שלו על המחזה והנשים שבו, בעיקר עם צוות השחקניות שמגיעות לשיאי משחקן הקבוצתי לקראת הסוף, ובה בעת מצליחות לגלם דמויות אינדיבידואליות, שיוצרות יחד נוף אנושי מרתק, בגילוייו הקומיים או הטרגיים.




מקווה (צילום: ז'ראר וקרן אלון)

הילית דויטש בתפקיד הכלה שבאה לטבול וכל כולה אחוזת אימה מהצפוי לה, שאף אישה איננה מעיזה לגלות לה אותו, למעט אולי הבלנית הצעירה שירה, שאותה מגלמת בביטחון רב מירי רגנדורפר. אליאן דבל-שור טובה כאישה המוכה שפוחדת לדבר על כך, ואלומה רוזנבלום מרגשת כבתה שנאלמה כליל נוכח המתרחש בבית.
 
אל שני הסיפורים הטרגיים האלה מצטרפים עוד שניים: של רכילאית השכונה הינדי שענת עצמון מגלמת אותה ברורות במגננה מפני חשיפתה שלה, שבכל זאת תתרחש לקראת סיום; ושל הבלנית הוותיקה שושנה, במשחק הדוק מאוד של טרייסי אברמוביץ' ששיחקה גם בגרסת בית ליסין בתפקיד אסתי.
 
תפקיד זה והפעם במשחקה המקסים של אירמה סטפנוב הוא הנותן את  טפיחות ההומור והסאטירה, בעיקר במערכה הראשונה, ועד שאל הבמה חודרת על עקבי פלטפורמה ובחצאית-כמעט-מיני המחזאית הדר גלרון, בכבודה ובעצמה, ומזכירה למי ששכח איזה פרפורמרית וקומיקאית נפלאה היא.

בסיכומו של דבר שובו של "מקווה" לבמה אחרי עשר שנים ובגרסת אידיש מצוינת ומעודכנת היא הצגה בעתה, ולפחות כל עוד אין שחרור מלא של נשות המגזר החרדי מהדרתן, מדיכויין ומהמחיר שעליהן לשלם.