פארסה פרימיטיבית עד לזרא
 
אחת לשנה, לפעמים גם יותר, עולה על במות התאטרון הרפרטוארי הנתמך מחזה שתכליתו המוצהרת היא לאזן את התקציב. לפעמים זה עובד טוב, קורה שזה אף מצליח מעל ומעבר למשוער, והסחורה המוצעת במפעלי מנויים, לוועדי עובדים, נחטפת כבייגלאך הממתינים בסוף ההצגות שניים בעשר, שלושה בעשר ואפילו חמישה בעשר.
 
המוכרים אינם יודעים זאת אולי, אבל ה"עשר" שלהם הוא הכי פוליטיקלי קורקט בבטלו את הזהות המגדרית של השקל. אפשר לומר כי זה משל להנהלות שבהעלאתן את המחזות מהסוג הנ"ל הן מבטלות את הזהות האמנותית של התאטרון. וכך הרפרטוארי הופך למסחרי, והמסחרי משתלט על הרפרטואר.
 
ההרהורים האלה עולים בי כבר כמה שעות בעקבות הבכורה, כולל קבלת הפנים המביכה אחריה, שהייתה אמש בתאטרון הבימה... סליחה, בתאטרון הלאומי הבימה. המנהל האמנותי לא היה שם (הוא מביים בגרמניה, כמו בתו ובנו, ושיהיה לו בהצלחה כמו זו שהם זוכים לה שם). מנכ"ל התאטרון אירחה את הבכורה ונעה לפני הרמת המסך בין השורות להספיק ללחוץ יד למכובדי השלטון (שרים וכד') וראשי הוועד המנהל שלה.
 
אחר כך עלה המסך על הפארסה הפרימיטיבית "פאניקה" שבמקור שמה A Surfeit of Lovers, שזה בעברית "גודש של מאהבים" או בעברית גבוהה מאוד "מאהבים עד לזרא", ורעיון הבחילה כלול. כתב אותה רובין האודן, שחקן בריטי שהרבה לכתוב מחזות מסוגים שונים והוא יודע נפש-תפקידים ולפני כתשע שנים ערכנו אתו היכרות בלהיט של הבימה "חתונה מושלמת".



פאניקה (צילום: יחסי ציבור)

 
לפי הכתוב בתכנייה היפה המחזה נכתב "בהוקרה לז'ורז' פיידו", האשף הגדול של הפארסות הצרפתיות שכל אחת מהן היא למעשה סאטירה חברתית עוקצת. ההיאחזות של המחזה הזה בשולי אדרתו ובמוניטין שלו היא עילה מצוינת לתביעת דיבה ולשון הרע, שלא לדבר על געגוע לשפת המקור של פיידו.
 
ככלב הרץ סביב זנבו
 
במרכז עלילת המחזה ניצבות שתי נשים נשואות שהחליטו כי מה שכנראה מותר לבעלים ראוי שיהיה גם נחלת הנשים, כלומר, להחזיק מהצד מאהבים. האחת היא קלאריס, לונדונית אטרקטיבית (איילת רובינסון החייכנית  שתסרוקת הקארה שלה הזכירה לי את הצלחתה כסאלי בולס ב"קברט" הטוב ביותר שהועלה כאן בשעתו בתאטרון הספריה). האחרת היא דייזי, המוגדרת בתכנייה כחברתה הטובה (טלי אורן בבלונד מתולתל ועיטוש ששב וחוזר על עצמו עד למחיאות הכפיים).
 
קלאריס תכננה לנצל את נסיעת-העסקים של בעלה רוג'ר (נתי רביץ כיפיוף מאפיר בחליפה מקסימה, שהיא פאר התלבושות שעיצבה ילנה קלריך) כדי לארח בסוף השבוע את המאהב הצרפתי שלה רובר (אמש זה היה יואב דונט עם שפם ושפתיים מואדמות ומבטא "צחפתי מאוט מאוט". בהצגות אחרות עושה זאת רוי מילר). 
 


פאניקה (צילום: יחסי ציבור)


התכנית משתבשת, כשאל המקום נוחתת דייזי, שהיא - ברור, לא? - המאהבת של רוג'ר, שטעתה במקום המפגש שנקבע. סיבוך שולי כבר מצוי בדירה בדמותו של רודני, מעצב פנים אופנתי גאה במקצועו וגיי במנהגו (עמי סמולרצ'יק שנותן את הרגע הכי מצחיק בשעה הראשונה כשדייזי מלמדת אותו להיות גברי, וממשיך משם עד למופע דראג מושלם המובטח מראש בתמונותיו של ז'ראר אלון בתכניית ההצגה).
 
וכך בדירה הלונדונית האקסקלוסיבית בדירתם (שאלכסנדרה נרדי עיצבה יפה כמחווה לארט דקו, ארט נובו ופיקאסו) עברה שעה שכל כולה הברקות טקסט בתרגום עברי עכשווי של ירון פריד עד שנשלף סיבוך מהותי יותר שמחלץ את ההצגה משקיעתה בביצתה: בפתח הבית מופיע לפתע בוב, בעלה גדל הגוף והמאיים של דייזי (קובי מאור שגונב את כל הקופה במיני מונולוגים שמצחיקים גם אותו).
 
אלון אופיר, שבעצמו היה יכול לשחק מצוין את כל הדמויות הנ"ל, ביים את ההצגה במיטב המיומנות הבימתית שלו, ועם מוזיקה טובה של מיכאל גוטליב. הישגו המתפרע הוא בעיקר בחלק האחרון כשההצגה מתחילה לרוץ ככלב סביב זנבו וגורפת את הצחוקים הרועמים (כן, גם אני במקהלה הזאת) שמבטיחים כנראה את המירוץ למיליון של התאטרון הלאומי.



פאניקה (צילום: יחסי ציבור)
 

אלא שכמו הבמאי והשחקנים המצוינים באמת, גם התאורה של מאיר אלון האירה יפה מאוד את מה שנעדר מהבמה הזאת - מחזה כמו אלה של פיידו ויורשיו בצרפת בת ימינו, או נואל קאוורד, טום סטופארד, אלן אייקבורן וגם ריי קוני. ההבדל בין אלה לרובין האודן מהותי, הן ברמת הטקסט, הן ברמת העיצוב של הדמויות, וכמובן במישור העלילתי. 

ב"פאניקה", כמו שהיה ב"חתונה מושלמת" של האודן, אין אפילו שמץ של ניסיון לעשות זאת. אלא אם כן מישהו חושב שיש מסר אנושי מהותי במפגש של ארבעה מאהבים/ות, בעל אחד מקורנן, ומעצב פנים שמשימתו העיקרית היא לסיים את ההצגה שהבימה שבחרה להרגיע באמצעותה את הפאניקה הכספית שלה. 

לרכישת כרטיסים