ההפקה החדשה בתיאטרון אוניברסיטת תל-אביב של מחזהו הקלאסי של בקט מרעננת אותו בזכות מפגש בין שלושה מוותיקי המבצעים שלו לשלושה שחקנים צעירים ומבטיחים.
קרקס, טרגדיה או חידה
ספק אם יש עוד הרבה מה לכתוב על מחזהו הנפלא של סמואל בקט. האבסורד הקיומי שהוא מתווה אינו חדל להפתיע בכל פעם שפוגשים אותו על במה, וכפי שזה קורה לא פעם הבמה היא שמעניקה לו את המשמעות הכי ברורה.
זה הסוד המופלא של בקט, וזה סוד הפענוחים שלו שאנו זוכים לצפות בהם. לפעמים זה קרקס, לפעמים זו טרגדיה, ולעתים זו חידה חדשה. ואין מי שמכירה את זה מקרוב יותר מעדנה שביט שהשתתפה בהצגתו הראשונה בארץ לפני חמישים שנה, ומאז ביימה את המחזה חמש פעמים ועתה היא מגישה גרסה חדשה, שישית.
העובדה הזאת כשלעצמה, שבמאית שבה אל המחזה הזה פעם ועוד פעם מעידה יותר מכל על העושר הרב שיש במחזה הכמעט נזירי הזה שמתרחש אי שם בערבה שיש בה עץ ערום אחד, שני נוודים, ושני עוברי אורח תמהוניים, ושני נערים זהים. ואין בה גודו, אפילו לא פעם אחת, אלא אם כן במאי כלשהו מחליט לשבור את העניין.
מאפיונר ומשרת, אקזיסטנציאליסט וליצן
אבל יש הרבה יותר מזה בהפקה החדשה שעדנה שביט אחראית בה גם על התרגום החדש והמרענן וגם על גרסה קצת אחרת, כתוצאה מקיצורים קצת אחרים מהרגיל. כי הפעם היא נוקטת תפיסה של מערכת יחסים קרובה ואינטימית בין ולדימיר ואסטרגון, שההמתנה לגודו היא עבורם שעשוע ומקור חיים לא פחות משהיא עינוי או סיוט.
בניגוד למה שנראה כבר מלכתחילה כשגרה יומיומית, בולטת כניסתם של שני התמהונים פוזו ולאקי למערכת החיים שלהם כאירוע חריג. כניסתם במערכה השנייה – פוזו עיוור ולאקי אילם – היא למעשה ביטול האפשרות שהם ישובו להפריע לאותה שגרה.
הכניסה של השניים במערכה הראשונה היא אלימה מאוד, פוזו הוא יותר מאפיונר מכפי שמקובל, ולחלוטין איננו קומדיאנט. לאקי לעומתו איננו רק משרת מוכה, או חיית שעשועים ביזארית, אלא מי ש"רק פעם אחת סירב לבצע פקודה" של הבוס, והוא משלם על כך במחיר כבד מאוד. אפשר בהחלט לדמיין את סד העינויים שעבר.
משום כך גם מזעזעת כניסתם במערכה השנייה, שהיא מינורית מאוד ביחס למערכה הראשונה. הבוס והמשרת חד הם – קרבנות חייהם שלהם, שלא ידעו את סוד השמחה והעצב האמיתיים.
אלה שמורים רק לוולדימיר ואסטרגון. בהצגה הזאת הם השורדים של חיצי הגורל ואבני מרגמותיו. ובמערכה השנייה ולדימיר נשמע כהד עמום לכאורה לדילמה של המלט, בהנמקות של פילוסוף צרפתי אקזיסטנציאליסטי שמחפש משמעות לאי-המעשה.
אסטרגון, לעומת זאת, הוא תאוות החיים ההפוכה מזו של המלט. הוא רוצה לישון ולחלום כדי להתעורר ולספר. הוא מסכן כי כך הוא יודע לקבל אהבה ולהחזיר אהבה לחברו הטוב. הוא הליצן של המלט נוסח בקט.
בקט בפעם השנייה
עדנה שביט בחרה לחמשת התפקידים של המחזה צוות מרתק, שמדרך הטבע מובלטים בו שני הוותיקים, שמעון לב-ארי שבעבר שיחק אצל שביט את ולדימיר, והפעם הוא מגלם את פוזו, וגד קינר ששיחק אז את לאקי, וגם הפעם הוא שב לגלם אותו.
לב-ארי מעניק לתפקיד של פוזו שתי דמויות. במערכה הראשונה הוא גנגסטר נעים הליכות, שכמעט מכל הגה שהוא מוציא נשקפים איום וסכנה. זה בא לידי ביטוי בטון הדיבור הרך לכאורה, שאינו מכסה על נחישות ברזלית. במערכה השנייה הוא כבר כבשה רכה, חדל אישים, עדיין בהכרה, שעיוורונו רק מראה לו מה גורלו.
גד קינר נראה מבעד לגינוני המשרת הנכפים עליו כקוניסליירה (היועץ המשפטי של הבוס) שירד מנכסיו והוא נושא על גבו ובידיו את כל מה ששרד מהעולם המפואר שחי בו. ממושקף וממלמל כל הזמן הוא נראה כמי שעתה זה שוחרר מהצינוק או מחדר העינויים, וראשו עמוס לעייפה במחשבות וברעיונות. הזכות להתבטא ניתנת ללאקי רק פעם אחת ואצל גד קינר זה הופך למשא זוועה מרתק שצובר תנופה וירטואוזית של בוקה ומבוקה רגשית, תוהו ובוהו מנטליים ואפיסת כוחות פיזית.
אבל אין לטעות בתיאור משחקם של השניים כאילו מדובר במשחק כבד. ההפך הוא הנכון. כל האמור לעיל נעשה במין קלילות, לרגעים אפילו בשובבות שהנאת השחקנים ממנה ניכרת לעין. ובכך הם מחוברים היטב למשחקם של שלושת הצעירים.
תענוגות ולדימיר ואסטרגון
חלי זינדר, בוגרת החוג לתיאטרון, מגלמת את הנער, ובעצם את שני הנערים, שמביאים את ההודעה כי גודו לא יגיע היום אלא רק מחר. זינדר עושה את התפקיד הקטן בשלמות של אינטונציה ומבע פנים, כמעט מונוטוניים. הנער ואחיו מכירים את גודו, שיש לו זקן לבן, וכאשר זינדר אומרת את זה אפשר לנשום לרווחה, שהרי לא לשווא ממתינים לו.
והנה אני מגיע אל לב לבה של ההפקה הזאת ואל ההישג החשוב ביותר של הבמאית עדנה שביט, הלא הוא המשחק הנהדר שהפיקה משני תלמידיה, המתחילים אתה את שנת הלימודים השלישית שלהם בחוג לתיאטרון – אביב פינס בתפקיד ולדימיר ודן שפירא בתפקיד אסטרגון.
המשותף לשני השחקנים הצעירים האלה הוא בראש וראשונה בתחום השפה. הם רהוטים, כל מילה נהגית במלואה, העברית חוגגת בפיהם. פשוט תענוג. כך גם שליטתם המלאה בגופם וביכולתם להשתמש בו כאמצעי ביטוי. עוד תענוג.
יתר על כן, פינס ושפירא מעצבים דמויות מלאות מאוד, במשחק עתיר גוונים, בחילופים מדויקים של מצבי רוח, והקשר ההדוק ביניהם כשחקנים מעניק משקל מוגבר לקשר בין הדמויות שהם מגלמים.
בתוך זה יש לכל אחד מהם את הייחוד שלו. אביב פינס דק וארוך שער, תנועתו רחבה, דיבורו מהוקצע. לעומתו דן שפירא, עגלגל, מתרוצץ, מחליף מסכות פנים ומזכיר את ג`ק למון הצעיר. וביחד עם תוססים, מלאי חיים, ושופעי קסם.
את ההפקה המצוינת הזאת העשירו בתרומתם אודי סוויסה, מעצב התלבושות הנפלאות, וגיא גודורוב שעיצב את התאורה הנכונה שהבליטה היטב את מרחב-הצייה שבה, תמיד, מחכים לגודו.
מועדי מופעים
09/11/2005
:תאריך יצירה
|