להוציא להורג את הסיוט
 
וינה בסוף המאה ה-19 הייתה מרכז של פעילות אינטלקטואלית אינטנסיבית שבחנה רעיונות חדשים, הסתערה עליהם ובישרה באמצעותם אירועים דרמטיים וגורליים שיתרחשו מאוחר יותר.

באותם ימים שהו בה עיתונאי יהודי ושמו תאודור (בנימין זאב) הרצל, צעיר יהודי ושמו אוטו ויינינגר שספרו "מין ואופי" (שייקרא לימים “ארוס ופסיכה"), נקרא אז בשקיקה גם על ידי זיגמונד פרויד, וגם על ידי סטודנט אוסטרי  לאמנות ושמו אדולף היטלר.
 
המחזאי יהושע סובול בחר בדמותו של ויינינגר, צעיר מסוכסך בנפשו היהודית ובמיניותו, כנושא למחזהו "נפש יהודי", שהועלה ב-1982 בתאטרון חיפה, והמתין בסבלנות לחידושו. בתאטרון הקאמרי התכוונו להעלותו לפני כמה שנים אך ויתרו עליו, ועתה הוא זוכה לתחייה מרשימה בתאטרון הספרייה, בבימויו של אלון טיראן, בוגר בית צבי ששהה בשלוש השנים שעברו בלימודי תאטרון בלונדון וזו עבודת הבימוי המקצועית הראשונה שלו.
 
המחזה, ששמו השני הוא "הלילה האחרון של אוטו ויינינגר" מתאר את שיאה של ההמייה המבועתת בנפשו, כשהוא כבר מעוטר בד"ר לפילוסופיה, ואף התנצר. הוא שוכר את החדר שבו גר שבעים שנה לפני כן המלחין לודוויג ואן בטהובן, ושם הוא מתכוון להוציא להורג את סיוטיו ביריית אקדח בלבו.
 
בדרך לכך הוא הוזה את חייו בבית הוריו, את הפער בין אביו האינטלקטואל לאמו, עקרת הבית המסורה, מפגשיו עם חבריו הקרובים – טיץ, המרצה ההדוניסט, ברגר, צעיר שאוטו נמשך אליו כב"מחלה" שאין לה עדיין זיהוי, חברתו קלרה, ציונית ואוהבת שהוא איננו מסוגל לממש אתה את מיניותו, ובעיקר עם דמות מסתורית, "כפיל", שמאיר לאוטו את המתרחש בתוכו.
 
אלה, וכן ביקוריו אצל פרויד, וביקור הזוי של המחזאי אוגוסט סטרינדברג, לקראת הסוף, משמשים את ויינינגר לתאור הטלטלה שלו בין מה שסובול מתאר כ"הערצת האתוס הארי שבא לידי ביטוי באופרות של ואגנר, לבין בוז ותיעוב שהוא רוחש לקיום היהודי הגלותי נטול הריבונות".

 
נפש יהודי (צילום: שמחה ברבירו)

בין ציונות לגולה
 
אבל ככל שויינינגר מבין את המענה של הרצל והציונות לחסר העצמאות המדינית, כך הוא  חש "במשיכה אל הגולה שהוא מזהה בתוככי נשמתה של היהדות... והוא חושש שהציונות המדינית החילונית במהותה תיכבש ברבות הימים על ידי היהדות שתמיט חורבן על המדינה היהודית שהציונות שואפת להקים, וסופה של היהדות להחזיר את המוני עם ישראל לגולה, שהיא מקומה הטבעי של היהדות".

את הסכסוך הזה מייצגת בין השאר – ואולי במיוחד – תפיסתו של ויינינגר את ההבדלים בין גבריות, שהתרבות הארית מאדירה אותה, לבין נשיות, שלתפיסתו היא המאפיינת את התרבות היהודית. הוא נקרע בין אלה, גם במיניותו, וכשהוא מבין שהתנצרותו לא שיחררה אותו מהקרע הנפשי העמוק שלו  - הוא יורה בעצמו.
 
מבחינות רבות האקטואליה זורמת חופשית מבין דפי המחזה רווי השכבות הרעיוניות שדומה כי נכתבו דווקא עתה, בצל האירועים השונים המלווים את ישראל ואת יהדות אירופה, בעיקר. כולל הוויכוח על תחיית הגלות לעומת  הרעיון הציוני, לכאורה לפחות, כולל הפיגועים האנטישמיים וכולל המערכת המדינית המסוכסכת מבית.

 
נפש יהודי (צילום: שמחה ברבירו)

תפקיד הנושא את המחזה וההצגה
 
כבר בכך יש ברכה בהעלאתו של "נפש יהודי" בתאטרון הספריה, וגם בהצגתו הקצבית ומרתקת של אלון טיראן, עם מוזיקה אפקטיבית של אמיר לקנר, עיצוב תנועה של גיל קרלוס הרוש וקרבות במה בהדרכת גנדי בביצקי.

בעיקר יצר טיראן תמונות  חזותיות מעניינות עם תאורה מיוחדת של איריס מועלם, כולל ייצוג המאבק הנפשי של ויינינגר במשחק מראות או בתוך מה שנראה לרגעים כמגן דוד מתעוות שנוצר ממגבות לבנות, או תמונת צלליות המייצגת את ההדוניזם המיני.
 
דינה קונסון עיצבה חלל במה פתוח ((וגם את התלבושות), המרוצף באלפי דפים מפוזרים של ספרים ורשימות, והאבזר הבולט בה הוא אמבט המתקשר עם האמבט של ז'אן פול מארא המסוכסך בנפשו ובמחלתו שמים רבים לא יכבוה ב"מארא/סאד" של פטר וייס הגרמני-חצי יהודי. אצל טיראן האמבט משמש זירה למצבים ואירועים שונים אך בעיקרו הוא מסמל את התהום שויינינגר שוקע בה בדרך אל התאבדותו.
 
את רעיונות הבימוי שלו העמיק טיראן באמצעות המשחק המצוין של קבוצת בוגרי בית צבי, ממחזורים שונים, ובראשם הטרי שבהם, אורי שילה, שמפוצץ את הבמה במשחק מחשמל של אחד התפקידים הקשים ביותר שנכתבו במחזה ישראלי או לועזי. הוא חי את הדמות של אוטו ויינינגר, הנושא על שכמו את המחזה וההצגה בכל מצב ובכל משפט של התפקיד הכתוב כמעט כמונולוג ארוך עם גיחות מאירות של הדמויות האחרות.
 
שילה לוהט מאוד, הירואי ובה בעת מרגש כשהוא נמעך בתהליך ההרס העצמי של ויינינגר החל מתמונת הפתיחה עם אודליה סגל מיכאל הנפלאה כבעלת הבית שמשכירה לו את זירת ההתאבדות האפלה והמוזנחת. אחר כך הם ייפגשו גם כשהיא תעצב ברגישות מדמיעה את דמות אמו השבה ועולה מתוך הזיותיו. בדרך הוא נועז ונפחד במגעיו עם קלרה חברתו, שנטלי סמי-פאדני מגלמת אותה בחן נמרץ ומשכנע.
 
גיוונים מעניינים אחרים בדמותו של ויינינגר באים לידי ביטוי נמשך/דוחה במפגשיו ושיחותיו עם ברגר,  שגיל וייס מיטיב לעצבו כנע בין תמימות ומיניות ובין אהבתו לקלרה והחרדה הכנה לגורלו של החבר האהוב. כך גם התמונות של ויינינגר עם אביו,  מורהו-ידידו טיץ,  פרויד, סטרינדברג והמתמטיקאי-אסטרונום אוגוסט מוביוס – חמישה תפקידים שיוצרים דמות אחת בעולמו של ויינינגר וכולם מעוצבים במשחקו האנרגטי והסוער של יובל כרמי.
 
ואחרונה ומיוחדת במרקם ההצגה היא ליטל שמש כ"כפיל" השב ומופיע, בטוקסידו שחור ובפנים מולבנות, ובמהלך ההצגה רושם בגיר את רעיונותיו של ויינינגר על קירות הבמה השחורים. שמש מרתקת בתנועתה החתולית, בגיווני קולה ובהיצמדותה העיקשת לווינינגר,  מתמקחת, מיואשת או מתחננת על נפשו. התייצבותה של שמש מול שילה בסיום היא רגע בימתי דרמטי מצמית.

 
נפש יהודי (צילום: שמחה ברבירו) 
 
בסיכומו של דבר החוויה המקורית של "נפש יהודי" של יהושע סובול חוזרת בהצגה קאמרית מרתקת עם בימוי, עיצוב ומשחק משובחים.