תאטרון חי ודוקר
ששה שבועות חלפו מאז שעידו בורנשטיין ושלמה פלסנר הציגו את "פרויקט S" שלהם שהתבסס על ראיונות עם גברים ונשים בני 60-20 שהסכימו לספר על חרמנות ואורגזמה, זקפה ודגדגן. למי שנהנה הם הבטיחו את ההמשך, שכבר היה בשלבי ההכנה האחרונים להצגתו.
השבוע הם עשו זאת, ואפשר לומר שבגדול ובמקוריות ובהרבה כישרון, בורנשטיין כדרמטורג ועורך ופלסנר כבמאי, ומיטב הכישרונות של כותבים מנוסים שהתבקשו לכתוב סצינות שונות המתרחשות לפני סקס או תוך כדי, או אפילו בהיעדרו.
אלה, וכל מי שתרמו בעיצוב ובמשחק – וכולם יקבלו בהמשך את האשראי המגיע להם – יצרו הפעם מופע של תאטרון חי ודוקר, וכרגיל אצלם - רב הומור, שהוא האמצעי הטוב ביותר להתגבר על מבוכות.
אלה לא חסרו למי שעדיין לא התבשל בפתיחות נטולת הטאבו, כפי שתגובות הצחוק והמבטים לכאן ולכאן העידו בשלבים הראשונים, והפלא ופלא אט אט נעלמו כלא היו, ככל שהנאמר והמוצג התפתח ועבר את רף הפלפלת הטקסטואלית.
את זו סיפק בעיקר השימוש הנרחב בשאלות בנושאי מין ומיניות שהובאו כלשונן מתוך אתרים מקצועיים של ייעוץ, כולל אלה של נשים, על תפקוד מיני, תכנון משפחה, BDSM וגם שאלות שהופנו לרב. מאחורי כל מה שנשמע מצחיק בשאלות (והתשובות שלא צוטטו אולי היו "מצחיקות" יותר, אם היו מצטטים את אלה של ד"ר רות וסטהיימר) ניצבו אמיתות כואבות ומביכות לשואלים אותן.
אבל ההבדל העיקרי בין "פרויקט S" ל"S2 רק סצנות מין" הוא בפנייתם של בורנשטיין ופלסנר אל הכותבים מתחומים שונים ואלה, בשבע הסצינות שנבחרו ונערכו, הפנו מבט מושכל ומשוכלל לעבר המעשה המיני ולעבר מרכיבים שונים של מה שאנו נוהגים לכנות סקס, או יחסי מין, או יחסי אישות ובדרך כלל מה שנופל איכשהו תחת ההגדרה "בהסכמה". אינוס, ניצול, ביזוי ודומיהם, הגיל השני והגיל השלישי נותרו בחוץ, ואולי יזומנו לפרקים ג' וד', אם יהיו.
S2, צילום: תמר טל
שבע תמונות למזכרת
הסצינות המיניות ביותר, או אלה שהעיסוק במין הוליך אותן, היו "למה שלא נדבר על זה" מאת רוני סיני, שתיאר מפגש בין אישה שלא מדברת ולא יודעת ולא מאמינה לבין גבר שהתוודע לעניין המין על היבטיו השונים מגיל שש, מקלטת וידאו שהוריו החביאו בארון (נזכרתי בחוברת האדומה "חדוות המין" מאת ד"ר מרים אהרונובה שאמי הסתירה בין הסדינים בארון).
MINDFULNESS של ניצן כהן, שבו שני משתתפים בסדנה מכינים עבודה משותפת, כבר הוליך את הנושא בעוצמה אל חשיפה עצמית שלפחות במקרה של הצעירה נכנסה עמוק מאוד לתוככי הגוף עדי כי התרחשה בה חוויה מינית מלאה. נזכרתי בזו של "עקומים" מאת מרטין שרמן כאשר שני העצירים התנסו באקט מיני במרחק פיזי ביניהם במחצבה של מחנה הריכוז.
החוויה המינית קיבלה היבט מורכב גם בסצינה מרגשת "היא והוא" מאת ליאת אלקיים וגודיס שניידר, שעשו עוד צעד קדימה בתיאור הזוגיות של החוויה. הסצינה האחרונה בערב, אף היא נקראת "היא והוא", שגם אותה כתב צמד – נעמה תורן ואורן נאמן – הייתה אולי הדרמטית ביותר, הצועקת ביותר בתכנים ומבחינות רבות הקשה ביותר לקליטה, ולו רק בגלל העומס שכבר הצטבר. ייתכן שעיבוד וריכוך, ואולי שינוי מיקום, יועילו למסריה.
בעוד ארבע הסצינות האלה עסקו בסקס במישרין, כנושא ובאיפיון, שלוש סצינות העמידו את החוויה מינית באספקלריה של סיפורים שבהם הנפשות הפועלות היו מרכז הכובד. ראשונה באלה הייתה הסצינה "ככה זה עובד" מאת גלעד עברון שמתרחשת במספרה המכינה כלה לחופתה. הכלה לא הייתה שם, אבל מי שסגרו עליה היו הספרית (סליחה, מעצבת השיער הגולש של הכלה) ואמה של הכלה, ושתיהן "הכינו אותה" למבחנים הצפויים לנשיותה ולנישואיה. זה היה רציני, מצחיק ומבריק.
הסצינה הרביעית הייתה "LBD" של דנה גולדברג שתיארה בהתבוננות מעמיקה מערכת יחסים אינטימית של זוג לסביות. המיניות ה"אחרת" שנבעה מתוך מערכת היחסים, שתוארה בטבעיות, לא הייתה של יחסי מין אלא של מה שהם מייצגים, מה שמצופה מהם, מה שניתן לקבל ומה שעדיין מחפש דרכם את הביטוי העוצמתי של האהבה.
הסצינה השישית (שהייתי אולי מחליף בינה לבין הסצינה השביעית ומסיים אתה את הערב) הייתה "נגמר החלב" מאת גיורא שמחוני שלכאורה מתארת משבר בין בני זוג גברים, גאים, שעתה זה הפכו הורים לבת. הדיאלוג המבריק בין השניים שפרק המין בזוגיותם נדחק לטובת פרק ההורות ועקרות-בית היה אוניברסלי, לכל מערכת זוגית ככל שידיעתי מגעת מחברים ומניסיון אישי של שינה, כביסה, קניות, וכל מה שבהורות החדשה.
S2, צילום: גדי דגון
ממרתף אל פנטהאוז
ואת כל הסצינות האלה העמיד שלמה פלסנר במרתף חשוך של בניין בזק לשעבר ברחוב אבן גבירול 104, שהפך בסיוע עיריית תל אביב (במפתיע, למען האמת) להיות "מרכז תרבות ואמנות" לפרק הזמן שיעבור עד הריסתו. העמדת הסצינות התנהלה כמסע מהמדרגות היורדות אל המרתף, ומשם סצינה אחר סצינה עד לפינה הרחוקה ביותר.
איריס מועלם הפכה את המסע הזה לחוויה בנוסח DUNGEON עם רעיונות התאורה המבריקים שלה. היא עשתה זאת עם נורות ניאונים ועם פנסי יד שניתנו לצופים, שעמם הם יכלו גם להאיר את השחקנים וגם את מבוכת שכניהם או הנאתם. ולא פחות חשוב - עם שרשרת אורות זעירים שתלתה על הגיטרה שבידיו של קובי ויטמן, שליווה במוזיקה שלו ובנגינה חיה את הסצינות ואת המעברים ביניהן ויצר את הרציפות המצוינת של הערב.
אך זו, בעיקרה ובבימויו הרגיש כל כך של שלמה פלסנר, נוצרה על ידי ארבעת השחקנים המופלאים בתלבושות שעיצבה להם איה צייגר – הלא הם איציק גולן, אסתי זקהיים, שנטל כהן ויקיר פורטל. הם היו מקהלה נהדרת של גברים ונשים, נערות ונערים בקטעי השאלות, והם היו אינדיבידואלים ייחודיים ופרטנרים מושלמים בסצינות הזוגיות.
לכל אחת ואחד מהם היה שיא משחק אישי, ובסך כל הישגיהם כיחידים וכאנסמבל הם היו מגוונים, טבעיים, ואמינים במיניות המתפרצת או הכבושה, שביטאו בגופם, ובמה שהיא מחוללת בנפשם. ואפשר בהחלט להגיד שהם הרימו את מרתף החוויות (והעינויים, כן בהחלט) לפנטהאוז של תאטרון חי ורלבנטי לכל צופה.
לא להחמיץ, בבקשה!