הצגה גונבת היסטוריה
 
בבואי לדון בגרסה הבימתית שנוצרה בעקבות הספר "1948 – תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה" מאת ההיסטוריון בני מוריס (עם עובד, 2010), עלי לפתוח בגילוי נאות על הקשר שלי עם מרט פרחומובסקי שיצר אותה יחד עם שמרית מלול.
 
הקשר החברי בין מרט לביני נוצר באמצעות ויכוח פומבי ברשת, לעתים סוער, על הצגות, יוצרים, סובסידיות וכל מה שמרכיב את תמונת תאטרון הישראלי. באביב 2012 אף קיימנו מפגש בימתי על כך במסגרת "א-ז'אנר" בתמונע.
 
היה למופע המשך של שיתוף פעולה יצירתי אחר, שלצערי לא התממש, ובעבר גם  השתתפתי בסרט סטודנטים שהוא ביים. מכאן אפשר להבין כי אני שומר למרט פרחומובסקי הערכה מיוחדת שמסבכת אותי מפעם לפעם כאשר אני אמור להגיב על עבודותיו.
 
הפעם אקדים ואשבח את היצירה הבימתית שפרחומובסקי יצר יחד עם מלול, שעיצבה את הכוראוגרפיה, הסאונד והמוזיקה, וצילה לוי שותפתו לעיבוד לבמה של החומרים – ספרו של מוריס וראיונות עמו – ויחד עם איריס מועלם שעיצבה את הבמה ואת התאורה, ובמיוחד עם גד קינר שגילם את מוריס.
 
מוריס מצביע בספרו על כך ש"מלחמת 1948 הייתה ציון דרך בולט בעימות בין שתי תנועות לאומיות, שרבו על השליטה על אותה כברת אדמה. אך היא הייתה גם – ולו רק משום שכך תפסו אותה ערבים רבים (ואולי אף רובם תופסים אותה כך גם היום) – חלק ממאבק גלובלי כללי יותר בין המזרח המוסלמי למערב, שבו ארץ ישראל/פלסטין היתה וממשיכה להיות שדה קרב ראשון במעלה".
 
מבחינות רבות ההצגה גונבת את ההיסטוריה בכך שהיא מעתיקה את מרכז הכובד מהאירוע הלאומי המכונן של קוממיות המדינה היהודית הפוסט-טראומטית של השואה, אל האירוע הפוסט טראומטי האחר, זה של גלות הפלסטינים מארצם ונעילת שערי השיבה אליה. זה על מצפוננו אומר פרחומובסקי, בפתח המופע ובסיומו. זו הטראומה שלנו שאנו מדחיקים אותה.

מוריס, לעומתו, מצביע על העובדות וקובע כי זו הטראומה ההדדית שתמנע הסדר. 
 


1948 (תמונת יחסי ציבור)


חומה שחוברה לה יחדיו
 
השאלה הניצבת לפני כמבקר תאטרון היא כיצד להתייחס אל היצירה הבימתית. והאם ניתן לעשות זאת מבלי להתייחס לנושא עצמו, מבלי להיכנס לוויכוח האידאולוגי, שסער כאן מראשית פעילותו ההיסטוריונית של מוריס, ומבלי להתמודד עם טענת פרחומובסקי בדבר קיומה של טראומה מודחקת שלנו הישראלים, שהיא פרי הקוממיות של 1948.
 
התשובה היא שאלה הם נתוני ההצגה, שבדרכה המיוחדת מאירה את אירועי אותה עת, והיא מעירה עליהם בדרך מקורית שיוצרת עיוות החורג אף ממה שייחסו בשעתו לספריו של מוריס. העיוות מופיע על הבמה באמצעות משחקו המיוחד של גד קינר, המשתמש בעיוותים של אצבעותיו, כפות ידיו, זרועותיו, גוו המתפתל, ובמבעי פניו וקולו.
 
הוא עושה זאת בעיקר כשהוא ניצב בתווך בין קירות ניאונים מאירים שיצרה איריס מועלם, ובחלק השני כניצב לפני קירות הניאונים ש”חוברו להם יחדיו” כחומה ארוכה בלתי נשברת.  והוא עושה זאת בענייניות כמעט מצטדקת בקטעים שהוא ופרחומובסקי המשחזרים את הראיונות עם מוריס, כשהוא משיב במבטא ואינטונציה המזכירים לי דווקא את גולדה מאיר.
 
כשנשאלתי בסוף אם לא חשתי סערה נפשית או פיזית נוכח הדברים שנאמרו על הבמה, השבתי בשלילה. אולי משום היכרותי עם ההיסטוריה שלנו, גם אם לא לפרטי פרטיה, כמי שנולד כאן ויכול להיחשב כינוקא של הדור הראשון לעצמאותנו המדינית, וחי אותה ואת מהמורותיה כבר שבעים שנה.
 
ולמרות שלא נשאלתי מה מכל מה שנאמר והוצג בצורה משכנעת יישאר אתי ככלות ההצגה הזאת, אשיב ואומר כי זו קביעתו הנחרצת של בני מוריס כי בהעדר פתרון לבעיית הגלות הפלסטינית, ובלי מענה לתביעת השיבה שלהם, לא יקום ולא יהיה הסדר מדיני שיענה על הטראומה שלהם.
 
לפיכך אני מציע לבוא בשערי "1948” בתאטרון תמונע, בתמיכת מת"ן, קרן יהושע רבינוביץ', קרן רקנטי ומשרד התרבות. זו הצגה שהיא אירוע בימתי מרתק וניסיון מעניין לטפל בסוגיה פוליטית מהותית לקיומנו.