קולה המוכר של רונה קינן פולח את הדממה המדומה של המלח הנשפך בערימה על במת אולם נחמני. חצי טון מלח שיהיו עד מהרה החומר שממנו עשויה הארץ הזאת. מלח הארץ, כפי שהגדיר אותה בשעתו ישו, והפכה להיות מושג וסמל לאומי-תרבותי של כל מי שתרם ועשה ועמל על בניין הארץ והמדינה.
 
המשפט הנחרט בשיר שהלחינה קינן הוא "הדרך אל הקבוצה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה", ועמו נפתח המסע שתיאר עמוס קינן, אביה, ברומן האפוקליפטי, הכל כך אקטואלי,"הדרך לעין חרוד" שהופיע לפני 21 שנים בהוצאת עם עובד. הספר עובד ב-1990 לסרט, בבימויו של דורון ערן, וב-2004 הועלה בגרסה בימתית של מיכל קפלן ומור פרנק בפסטיבל עכו.
 
עם השיר שעוד ישוב ויישמע, נפתחת הגרסה המקורית של צבי סהר, המועלית בהפקת הזירה הבינתחומית. גרסה המתרגמת בשיטת ה-PUPPET CINEMA את עלילת הספר המתרחשת בארץ ישראל שלאחר מלחמה אשר בה השתלטה כת צבאית על המדינה. הכת גירשה את כל הערבים והשליטה שלטון צבאי.



הדרך לעין חרוד (צילום: יאיר מיוחס)

מסלול מכשולי המלח

המספר, הנרדף בשל דעותיו הפוליטיות, מצליח לצאת מתל אביב הנצורה במטרה להגיע לאחד המקומות שבהם מצוי תא פעיל של המורדים. "לפי חשבוני, ועם הרבה מזל כמובן, יכולתי להגיע לעין חרוד בשלושה ימים, לכל היותר שבוע. ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד, אסור לי לא רק לנסוע על הכביש או ברכבת, אסור לי אפילו להיראות בקרבתו של כביש כלשהו".

במהלך המסע הוא פוגש ערבי, מחמוד, ועמו הוא עובר תחנות אנושיות שונות, שבאמצעותן קינן בוחן את מה שניתן לכנות כ"שברון מליחותה של החברה הישראלית”.
 
סהר כלל בהצגה הזאת פיתוח מוקדם שלו, יצירה בשם  PLANET EGG, שניתן לראות בימים אלה בתאטרון תמונע. מצלמת הווידאו ניידת ופעילה בעלילה, מתקרבת אל הפרטים למרחק של סנטימטרים בודדים הוא משדר למסך קולנוע גדול את ההתרחשויות, המצבים והנופים שנוצרים במלח ובעזרת מגזרות נייר מצוירות ואבזרים בגדלים שונים.

את הבובות ואבזרים מפעילים איה צייגר, המגלמת גם אישה המנדבת את מכונית ספורט האדומה לנמלט, מיכל ואעקנין שלקראת סיום תהיה בת עין חרוד,  ויובל פינגרמן, המגלם את התת-אלוף.



הדרך לעין חרוד (צילום: יאיר מיוחס)

 
מבחינות רבות מדובר בארוע בימתי ייחודי כשכל פרט בו, בעיבוד, בדרמטורגיה, בבימוי הכוראוגרפי של המפעילים והמצלמה הנעה סביבם ובתוכם, כל אפקט וכל צליל מחיים את המסע של קינן עד כי בשלב מסוים הפירוטכניקה המושלמת נעלמת ואת מקומה תופסים האנשים – אלה שמסופר עליהם ואלה המגלמים אותם. כל אחד במיטב כשרונו כיחידים ובעיקר כאנסמבל מתואם להפליא.
 
אך בעיקר כל אלה, השחקנים, היוצרים והמפעילים מחזירים לחיים את הטקסט הנפלא של עמוס קינן, ואת התחזית הקודרת שלו שנדמה כי מהר מדי היא מתגשמת.
 
לראות ולצאת בקרוב לדרך חדשה, לפני שיהיה מאוחר.