תיאטרון החאן ממשיך בשרשרת ההצגות שמעמידות במבחן בימתי מושגים ודעות והפעם זהו התהליך המורכב שאנו עוברים מלידה עד מוות.
האוטוביוגרפיה של גורביץ`
אחד הדברים הברורים, שאינם בגדר חלום, בכל מה שנוגע לתיאטרון החאן הירושלמי היא העובדה שמנהל אותו איש סקרן מאוד, שבוחן את עצמו, את חייו ואת אמנותו באמצעות הצגות שהוא מביים או משבץ ברפרטואר.
האיש הזה הוא מיקי גורביץ` שמאז כניסתו לחאן הוא בדק ביצירותיו מושגים כמו אהבה, מלחמה, נעורים ונוסטלגיה, אושר ועכשיו את המהות אליה ייכסף אדם – לישון, לחלום ולהתעורר אל מציאות מובנת, מאתגרת. ולפיכך ההצגות שלו, הן מבחינות רבות, האוטוביוגרפיה האישית שלו, שמתוכה הוא שולף רעיונות ולתוכה הוא מזריק מחשבות. וכתמיד, גם הפעם יש משהו נאיבי מאוד, אינסטינקטיבי-ילדותי, ביצירתיות המשוכללת ובמורכבות שלו.
גורביץ` עושה זאת הפעם בעזרת מחזאי קלאסי אמיתי, פדרו קלדרון דה לה ברקה, איש ספרד, בן המאה השבע עשרה. 120 מחזות כתב, ומייחדים אותם התהייה המתמדת על נושאים קיומיים וחשיבתיים, ובחינה של עימותים בין רגש לשכל, בין מדע לאמונה, בין מציאות לאשליה. מרביתם אם לא כולם, מעלים אבק בספריות.
ב"החיים הם חלום" דה לה ברקה בוחן את שאלת השאלות ביחס לקיום האנושי: האם כל חיינו אינם אלא רק חלום נמשך ואין שום ביטחון או ודאות אם מה שהיה אמנם היה, ואם אנחנו עצמנו באמת מה שנראה לנו במראה. ובעיקר – האם יש לנו יכולת לשנות, להפר או לתקן משהו הקשור לחיינו, אם חלום, אם מציאות.
שתי עלילות, מסכות ומפלצות
העלילה מספרת על זיגיזמונד, נסיך פולני, שערב לידתו חלמה אמו כי מרחמה תגיח מפלצת. האם מתה בלידה והאב, המלך בזיל "החכם" הבין כי החלום מתגשם והשליך את בנו לארמון מבודד, שם גדל כמפלצת לכל דבר עד שמגיעה השעה שבה המלך צריך לקבוע מי יירש את המלוכה על פולניה.
על הכתר העתיד להתפנות מתחרים שני דודנים, דוכס מוסקבה ונסיכה יפה, אך המלך, איש התבונה והמדע, מחליט לתת הזדמנות גם לבנו, ואם יוכיח שהחלום אינו מציאות, והמפלצת הכלואה תתגלה כאדם חושב ומתחשב, הוא יהיה היורש. אם לאו – הוא יחשוב שההזדמנות שניתנה לו והגילוי על חייו לא היו אלא חלום.
אל תוך העלילה הראשית הזאת נכנסת גם עלילת משנה רומנטית על אהבה ובגידה, שבדרכה שלה משחררת מפלצות ורעיונות על זהות, על אשליה ועל אמת. בשתי העלילות גם יחד המסכות נופלות בזו אחר זו עד לסיום שגם הוא לובש מסכה ברורה, קלאסית, שברגע המכריע נופלת וחושפת סיומת מפתיעה דווקא.
במהלך הדברים עולים רעיונות שאנחנו מכירים ממחזות קלאסיים אחרים, כמו אדיפוס, ואפילו נשמע מפי הנסיך מונולוג על שינה וחלום שמרחיב, אפילו מפרש, את אותם משפטים מוכרים במונולוג של המלט, על שינה, מוות, חלומות ויקיצה. וכמוהו גם דה ברקה וגם גורביץ` ממליצים שנפקפק ונתהה נסיבות על חיינו ונטיל ספק.
התרגום: שירה צרופה ורעיונות פילוסופיים
כהרגלו, גורביץ` איננו מניח למחזה המקורי להישאר כנתינתו אי אז לפני שלוש מאות וחמישים שנה. הוא מקצר, מעבד, מותיר את הלשד התמציתי, ואפילו מוסיף סיפור מסגרת ללא מילים, על ילד ההולך לישון ושוקע בחלום על על הנסיך וכל מה שמתרחש סביבו.
אינני בטוח שהתוספת הזאת אמנם נחוצה להבנת העלילה או שהיא מצדיקה את עצמה. על פניו הרעיון הזה במחזה על מציאות וחלום נוטל מהקהל את הזכות שלו להיות בעל החלומות. אבל לטובת העניין אציין כי גורביץ` יוצר באמצעות המסגרת הזאת מצב קסום כשלעצמו של חלום בתוך חלום, ואפילו מכניס את הילד החולם לתוך המתרחש בחלומו. גורביץ` מנצל את הנוכחות הזאת לאפקטים מרשימים, ובעיקר במונולוג הפתיחה שהילד משמיע בחלומו, ויריעת בד הנשלפת משולי מיטתו הופכת להיות עולם ומלואו.
המשורר מאיר ויזלטיר תרגם את המחזה ברמות לשון שונות ומתחלפות בהתאמה לשכבות העלילה. יש קטעים שהם שירה צרופה, יש קטעים שהם ביטוי בהיר לרעיונות פילוסופיים, ויש קטעי פעולה בשפה עכשווית מאוד.
התרגום משרת מצוין את תפיסותיו של גורביץ` לצרכיו הבימתיים. בין השאר הוא משתמש בהרהורים האישיים של הדמויות ליצירת דיאלוג (חד צדדי) עם הקהל ויוצר מצב שבו הן מודעות באופן מוצהר למעשיהן ולמתרחש סביבן.
שרוול פלאים של קוסם
כך גם עושה גורביץ` עם שותפתו מעצבת התפאורה והתלבושות פרידה קלפהולץ-אברהמי, שתרגמה את רעיונות המחזה והבימוי באמצעות כלים בסיסיים לאמנות העיצוב הבימתי - ציקלורמה אחורית, ומנסרות בעלות שלוש פאות, שבתורן יוצרות את החלל הבימתי הקונקרטי לכל תמונה. העיצוב הזה כולל מראות גדולות שבהן נשקפים השחקנים לעצמם, מיטה שמחליפה מיקום ואופי באמצעות כיסוייה, ואפילו קסמים הנשלפים מהתפאורה כאילו היא שרוול הפלאים של הקוסם.
וכמו התרגום של ויזלטיר גם התלבושות שעיצבה קלפהולץ-אברהמי מתרגמות, בעירוב התקופתי שלהן, את התפיסה הרעיונית של המחזה, לפיה העלילה והדברים הנאמרים בה ממשיכים להתגלגל מדור לדור. על כן הצד החזותי הוא על זמני, ומייצג בהצגה הזאת את שכבות הזמן כצירוף חי ולא כחפירה ארכיאולוגית.
התאורה של רוני כהן מבינה היטב את השכבות הבימתיות השונות ומאירה היטב את תמורות התפאורה, את הצבעים שלה ושל התלבושות, ואת מצבי הרוח המשתנים של הדמויות. בדומה ובהשלמה ברורה, גם המוזיקה המצוינת של יוני רכטר מניעה את העלילה במנעדים ומקצבי צלילים העוברים בתוכם תקופות וארצות.
פרא בכבלים
את כל אלה, המחזה של דה ברקה, הבימוי והרעיונות בימתיים של גורביץ`, התרגום של ויזלטיר ואפילו התפאורה של קלפהולץ-אברהמי מוטלים על שכמה של להקת השחקנים המורחבת, בתפקידים המרכזיים ובתפקידי המשנה השונים.
יוסי עיני כנסיך זיגיזמונד מתמודד היטב עם התפקיד הקשה הזה שנראה מלכתחילה כחד צדדי מאוד. הוא פרא בכבלים שמחפש את המפתח שיתיר אותם וישחרר את הלבה הרותחת סביב לו. עיני טוב בעיקר ברגעים שבהם הוא מתעורר ממציאות כפויה ומבליט נגיעות קלות של הומור.
אודי רוטשילד מגלם ברורות את הילד החולם שנכנס ומשוטט בתוך עלילת החלום שלו ככפיל של הנסיך, גם אם בסופו של דבר הרעיון הזה כולו אינו עוזר למחזה או אפילו מסרבל אותו. ניר רון בתפקיד המלך מביא עמו את נכסיו המוכרים – אינטליגנציה ובהירות ביטוי. הרגע החזק ביותר שלו הוא בהתפרצות זעם אחת קצרה, שמתוכה קמה אולי זעקת הכאב האמיתית שלו על מעשיו.
רמז לכאן ועכשיו
יהויכין פרידלנדר בתפקיד הסוהר-המחנך של הנסיך מייצג היטב את התפיסה המוכרת אצלנו כל כך של נאמנות עיוורת לרצון השליט ומילוי פקודותיו הבלתי חוקיות או הלא מוסריות בעליל. העניין הזה הוא אולי הרמז של גורביץ` וההצגה למשהו פוליטי אקטואלי כאן ועכשיו, שהרי מעבר לעלילה ולרעיונות הברורים של העלילה, יש בה גם עניינים פוליטיים. השאלה היא רק על מה חולמים החולמים, ומה הם עושים כדי לממש את החלומות האלה או כדי להפר את אלה הנוגעים לזולתם.
מיכל שטמלר יוצרת דמות מרתקת של צעירה מוסקבאית שבאה, בתחפושת של גבר צעיר, להרוג את דוכס מוסקבה שבגד בה ובאהבתם, ואולי גם למצוא את אביה שלא הכירה מעולם. ניר ויינשטיין תוסס ומשעשע בתפקיד משרתה קלרין שיודע לדחוף את אפו לכל עניין ולשונו המתגלגלת מסכנת את חייו.
יואב הימן מעצב קו מתחמן מובהק בדמותו השרמנטית והמתחנפת של הדוכס הרוסי ועזר מדויק כנגדו היא כרמית מסילתי-קפלן שמעצבת בחן רב את הנסיכה הפולנייה שמתחרה על הכתר הפולני ועל לב הדוכס. עוד משתתפים פעילים בהצגה אייל זוסמן, אליה סימן-טוב ודרור רינצלר בתפקידי סוהרים, משרתים וחיילים.
"החיים הם חלום" נשמע טוב מאוד כסיסמת פרסומת מוצלחת למציאות. אני לא בטוח שיש בה אמת גדולה אבל בהצגת החאן יש בה קסם רב.
מועדי הצגות
13/11/2005
:תאריך יצירה
|