כוח המשיכה של  "רומיאו ויוליה" המחזה הפופולרי של ויליאם שקספיר מעולם לא הוטל בספק. סיפור אהבה של שני צעירי-עשרה חוצה גבולות של שנאה בין משפחות יריבות בעיר ורונה באיטליה משמש לא רק את אוהבי המלודרמה הפיוטית עם המסר האוניברסלי אלא גם את נקודות המבט של אידאולוגיות אנטי גזעניות, אנטי מעמדיות ואנטי לאומניות.

תרגום מרנין אוזניים

"R&J  - רומיאו ויוליה חוזרים למקורות" הגרסה שכתב המחזאי האמריקאי ג׳ו קלארקו המועלית עתה בתאטרון תהל במרכז הגאה בתל אביב יוצרת חיבור מסקרן בין הדרמה השקספירית לעולמם של ארבעה נזירים, שבנוסח הישראלי הפכו לתלמידי ישיבה.
 
נקודת ציון ראשונה לגרסה הזאת היא שהיא שומרת על חלק נכבד מאוד של הטקסט ובמיוחד של הפיוט הנפלא שלו, וכאן אף בתרגום מרנין אוזניים של  דורי פרנס. נקודת הציון השנייה היא שהגרסה מעובדת לארבעה שחקנים גברים שמגלמים שורה של דמויות  כולל אלה של הנשים – יוליה, אמה והאומנת. וגם בכך, וחרף הקיצור הנדרש, יש זיקה חזקה לעולם הבמה של ימי שקספיר.
 
אבל השאלה העולה היא מה לארבעת בחורי הישיבה ולמחזה  השקספירי, ואף יותר מזה האם יש לגרסה משמעות להט״בית המצדיקה את הפקתה בתאטרון תהל הפונה לקהל המעוניין בתכנים הנוגעים לו. על השאלה השנייה אפשר להשיב כי התאטרון רשאי להעלות כל מה שייראה לו ובתנאי שמדבר בהפקה איכותית. ואפשר כמובן גם להעריך שגרסה כזאת לא תועלה  בתאטרונים הרפרטואריים שממילא  אינם ששים לטפל במה שמריח להט״ב.
 
על השאלה הראשונה התשובה קצת יותר מורכבת והיא בין השאר תוצאה של תפיסת הבימוי של אבי ברכר שנמנע  מהפיכת הסיפור לרומן אהבה ישיר בין שני גברים צעירים והותיר את זה כאופציה לפרשנות  של כל אחד מהצופים.



R&J, צילום: רן לזרוני 



מה שגרסתו מביאה היא למעשה סיפור של בחור ישיבה שמגלה לעצמו את עולם הרגש כלפי נשים באמצעות סונטות ומחזות של שקספיר, ומצליח לפתות את שלושת חבריו לבחון את הנושא באמצעות הצגתו על ידיהם באישון לילה. הרתיעה הראשונה ולימודיהם התורניים מתמזגים בהדרגה וההיענות המשתובבת הופכה בהדרגה להתבוננות לתוך העולם האחר של המחזה.
 
ההצגה הצנועה של ברכר, שגם עיצב את חלל הבמה - ארבעה מושבים שהופכים לדרגשי שינה או לבמה ופרוכת אדומה וטליתות שהופכים לאביזרים חשובים  בהתרחשויות השונות - נהנית מתאורת אמן של יחיאל אורגל הוותיק, וכן מהתנועה שעיצב שחר פרץ והמוזיקה הנעימה  של הילית רוזנטל.
 
אבל בעיקר ההישג של ההצגה הוא  במשחקם של  גיל וייס כיוליה,  יהודה נהרי כרומיאו, ישי בן משה  כמרקוציו, אמה של יוליה והנזיר לורנצו,  ושל אורן כהן  בעיקר בתפקיד האומנת, שהוא תפקיד ״ההפוגה הקומית״ כמקובל בכל הפקה של המחזה. הם מצליחים לשלב את ההתלהבות התורנית בזו של הלהבה המשחקית שהם נדרשים לה, ובהדרכתו של זיו זוהר מאיר הם מיטיבים להגיש את הטקסט במלוא יופיו השקספירי בניחוח פרנס.




R&J, צילום: רן לזרוני 




מחזה חדש עם ציטוטים של שקספיר
 
עוד אלה משחקים את גרסתם ובאולם נגה של תאטרון גשר ביפו עלתה גרסת מחזמר עם מוזיקה וטקסט על פי שקספיר מאת ז׳ראר פרסגורניק. המחזמר  שעלה לראשונה בפריז ב-2001 ומאז רץ מאות פעמים שם, בווינה ובמקומות אחרים עשה עתה עשה עלייה לישראל ביוזמת המפיק מארק אלי אסוס, ובגרסה עברית טובה בדרך כלל של  יעקב סתר, כולל ״שלום, חבר״ של רומיאו למרקוציו המת.
 
אלא שהגרסה הזאת איננה קשורה בעבותות של נאמנות לטקסט של שקספיר. פרסגורניק כתב מחזה חדש שיש בו פה ושם ציטוטים משקספיר, ומה שמייחד אותו זה הגברת תפקידיהם של נסיך ורונה, המקונן על השנאה והאלימות, של בנווליו, חברו של רומיאו, ושל טיבאלט ממשפחת יוליה, שיש להם טענות כבדות על הוריהם וחינוכם.
 
שינוי מוזר לא פחות הוא שבתמונה המקדימה את הדו קרב בין מרקוציו לטיבאלט ומותם, מרקוציו כבר מאשים את רומיאו כי אהבתו ליוליה היא בגידה במשפחתו, רומיאו איכשהו מריח את המוות מתקרב, וטיבאלט מתוודה על אהבתו ליוליה ועל כוונותיו להילחם עליה. מרקוציו לעומתו מתוודה כי ״הטירוף הוא בתוכי״ ועוד ועוד חידושים והמצאות ששקספיר לא חשב עליהם, אבל פרסגורניק כתב להם שירים.
 
המוזיקה שלו נעה על פסים מוכרים של מחזות זמר ומלחינים צרפתיים כולל אזכורים שבים ונשנים ל״עלובי החיים״, ובתזמור שופע סאונד. וכאן נעוצה התמיהה הגדולה ביותר בנושע להפקה הזאת - אין תזמורת, אפילו לא מצומצמת כמו שעושים בקאמרי בצירוף לפס מוזיקה מוקלט.
 
ב״רומיאו ויוליה״ המחזמרי הביאו את הקלטת התזמורת מצרפת, והשחקנים-זמרים שרים חי בדרך כלל. בכל מקרה וליתר הביטחון הם כבר הקליטו את הכל, גם לצורך דיסק וגם למקרה שגנרל חורף יאלץ אחד או יותר לשיר בליפסינק לפלייבק. איכשהו ולמרות קולותיהם וזמרתם ניכר ההבדל בין מה שהם נאלצים לעשות לבין ביצוע חי במלואו.  
 
יחד עם זאת ההפקה בבימויו של אלחנדרו סטדלר מהוקצעת מאוד ונהנית מתאורת שואו מושקעת מרשימה ודרמטית של אורי מורג, תפאורה מצוינת של זברה-דני דאשטי המחיה את אווירת ימי הביניים של ורונה, וכך גם התלבושות הנהדרות שעוצבו על ידי בנואה פרבוסט. למרות שהלהקה מוקטנת ביחס להפקה המקורית, ההתרחשויות על הבמה קצביות מאוד בכוראוגרפיה הבסיסית של נטלי רביץ.




"רומיאו ויוליה", צילום: אורלי לירז 





בצוות השחקנים-זמרים-רקדנים שגויסו להפקה בולטים היטב אביעד הר-ציון כרומיאו נלהב, לירי אור שצובר נוכחות דרמטית כמרקוציו וכמוהו תום אידלסון כטיבאלט, ובעיקר בתמונת הדו-קרב. הם בולטים בנוכחותם, קולם וזמרתם וכן גם דורון אשר ישינסקי כבנווליו, מתן קליגר כנסיך, צחי סיטון כנזיר לורן, ונתנאל אדרי כאביה של יוליה. הילה דייטש היא יוליה סימפטית, ססיל בנס מרשימה כאמה (היא גם המפיקה בפועל של ההפקה הזאת), וכן גם שיר זלינגר בתפקיד האומנת שכאן משום מה היא ״המטפלת״, ומאור גרינגר כאמו של רומיאו.
 
לסיכום - המחזמר איננו שקספירי טהור אבל מחברו עשה מאמץ ניכר לשכלל ולהקנות לו היבטים אקטואליים יותר וההפקה מחפה על הפיוט החסר. את זה, אם אתם מבקשים לשמוע, תמצאו בגן מאיר שבו ארבעה בחורי הישיבה עושים הצגה עם תפילות, דברי תורה וחכמים ובעיקר עם הדברים ששקספיר היטיב כל כך לכתוב.