מערכון מתמשך
 
אם מישהו מאמין שטייס חיל אוויר הפורש בגיל 55 משירותו הצבאי מוצא עצמו מובטל, חסר זהות גברית, חסר עניין כלשהו או כקולומבוס באמריקה מגלה שיש לו משפחה;  ואם מישהו חושב שטייס כזה הוא משל לכל אותם מקרים של מי שגורלם או גילם או מכתבי פיטורין החזירו אותם לחיק המשפחות ותקעו אותם ללא תכלית; ואם מישהו חושב, מאמין וטוען שמשפחות טייסים מתקשות לקבל את אבי המשפחה לחיקן אחרי שנעדר 30 שנה ונחת לפתע כעב״מ במציאות וחובת ההוכחה עליו שהוא אנושי -
 
אם יש מישהו שכך חושב ולא רק לצורכי מאמרים/מחקרים/ראיונות והטפות מוסר שאפשר לפרסם בכלים מדעיים ובכלי התקשורת החרדים תמיד לגורל המסכנים האלה ולנקמת-המציאות על היעדרם ממנה - הוא עשוי ליהנות ואולי אפילו מאוד מהצגת ״עקר בית״ של ענת גוב בסיבוב השני שלה, הפעם בבית ליסין, וכמו שהיה בסיבוב הראשון גם כאן בסיועם הבטוח של במאי ושחקנים טובים.
 
הפעם זה הבמאי אלון אופיר שנטל את לידיו מחזה הכתוב כמערכון מתמשך מדי, בעיקר בחלקו הראשון עד ההפסקה (שנמחקה בהתאם לכללי המשחק של ימינו) וביד רכה הוליך את אוסף שורות המחץ של גוב אל החלק השני שבו, גם במצע הבדחני של המחזה, היא מצליחה לגעת במשהו שהוא אנושי אפילו אם הוא נטוע בקרקע מלאכותית.
 
הסיפור מתחיל בחגיגת יום ההולדת של זאביק, שפשט את מדי התכלת של טייס מבצעי בדרגת סגן אלוף. המסיבה צנועה ומשתתפים בה אשתו גליה, בנותיו יעל, שהגיעה בלי הבעל והנכד העולל, והבת הצעירה דנה שמלוה את עצמה עם הסלולרי שלה. משתתף גם החבר הכי טוב ד״ר שגב שהגיע באיחור אופייני אישי או מקצועי.
 
למחרת השמחה וסרטון נוסח ״אלה הם חייך״ מתחיל פרק האזרחות הכולל השכמה וליווי כפוי של האישה לבריכת השחייה וחברותיה, מפגש חצי חינוכי עם מרינה, העוזרת ממוצא רוסי או דומה לו, והמשכו בשיממון מוחלט - שהרי על פי גוב לפחות טייס אינו קורא ספרים להנאתו, אינו קורא עיתונים גם כן להנאתו, אינו יוצא מהבית לגינה, ואין לו שום עיסוק. ועל זה אפשר לומר: הצחקתם את הפורשים מצה"ל ומחיל האוויר.

"עקר בית", צילום:דניאל קמינסקי
 
בהשראת החולה המדומה 
 
אבל נניח למציאות שהקומדיה של גוב מנסה להציב לה מראה. בחלק השני הזאב שגילה כבר כי הוא אינו יודע להכין קטשופ אפילו לא ממתכון וכי אשתו עסוקה מדי בשביל צרכיו הכבושים כבר כמה חודשים או שנים, מעמיד את המשפחה במבחן נוסח החולה המדומה ויחד עם חברו הרופא ממציא לעצמו מחלת סרטן.
 
העלילה של גוב נעה בין חרדה נוכח הסיכוי והסכנה שמסמלת נוכחותו החדשה של הטייס המקורקע במשכן הנשי שהתבצר בשנות היעדרותו, לתיאור שנראה כי נתן השראתו לסדרה ״חטופים״ לפיו זאב היה שבוי 30 שנה ועתה בשובו חובת ההוכחה מוטלת עליו.  
 
אבל מה בדיוק הוא צריך להוכיח לא ברור כל כך. הניתוק שלו אפילו מקבל ביטוי טכנולוגי ביזארי, ככל שמדובר בטייס: בעוד בתו יודעת לחקור באינטרנט את ״המחלה״ והאפשרויות לטפל בה, לטייס המקורקע אין דרך לעשות זאת. שהרי הוא עב״מ, כאמור, אין לו מחשב ר״ל, ואפילו אין לו מושג איפה מצויות בלוטות הלימפה המסורטנות.
 
בהעדרה המצער של גוב המחזה נותר כנתינתו - אלא אם כן מישהו אלמוני נטל לעצמו זכות לעדכן משהו בשמה - ולמרבה המזל אלון אופיר יודע את מלאכת הבימוי ואת אמנות המשחק ועל כן לכל מה שקורה על הבמה במסגרת ההגדים של גוב יש תוצאה טובה שמחפה על החסרים או הדאחקות שגוב הצטיינה בהם גם במחזותיה הבאים, עד שהגיע האחרון בהם ״סוף טוב״ שבו היא סגרה את החשבון עם הבדותות והציבה על כן גבוה את האמת.
 
זה גם מה שקורה בחלקה השני של ״עקר בית״ כאשר החבר הטוב, שהמציא את השקר וגם חשף אותו, נושא נאום בנוי לתלפיות על שקר ואמת.

במונולוג הנפלא הזה נוגעת גוב בהומור אמיתי ושורשי. למעשה זה מאפיין את כתיבתה בכל פעם שהיא עוסקת בבעיה אמיתית, כמו זו של הבת הצעירה שחשה מנודה בין חברי כיתתה.

"עקר בית", צילום:דניאל קמינסקי
 
הרפייה לעונת הבחירות ואחריהן
 
בחלק הזה גם מגיע אופיר למיטב תרומתו כאשר הוא מפנה את תשומת הלב ל״ריגשי״, כפי שאומרים זאת בימינו, ושולף אותו מצוות השחקנים המצוינים שלו ובראשם דב נבון שמעניק משחק מדויק מאוד לתפקיד הזאב המקורקע במאורת הנשים. כל משפט שלו ניתן נקי מהתחכמות, אבל מבע עיניו, פניו, התנהלות גוו, ודרך הילוכו הם מלאכת מחשבת בלתי נגמרת.
 
כמו פניו גם אלה של רמה מסינגר, ובמיוחד עיניה הדוברות שפות רבות, מעשירות את התפקיד נטול הבשר כמעט לכל אורך ההצגה. היא יודעת לשחק מצוין ברגעי שתיקה, והיא קמה לתחייה בתמונה מקסימה במערכה השנייה. כך גם לורין מוסרי כבת הבכירה יעל, שה״מחלה״ מבריאה לה את התפקיד. מאיהבכובסקי גונבת כנדרש את ההצגה גם במונולוג קומי היסטרי בנוסח טלנובלות לטיניות וגם בחשיפת בדידותה החברתית.
 
את הרביעייה המשפחתית משלימים תמרה קלינגון שהביאה לתפקיד העוזרת המשכללת את שליטתה בעברית את נסיונה הטוב ב״ציפורלה״; ורון שחר הצעיר מדי לתפקיד הרופא שהוא חברו היחיד ולכל אורך היכרותם רבת השנים, והוא נראה יותר כמאהב ופחות מדי כרופא שאפשר לסמוך עליו. את מונולוג השקר והאמת הוא הגיש מצוין. 

"עקר בית", צילום: דניאל קמינסקי

סבטלנה ברגר עיצבה תפאורה בהירה, אסתטית, מתניידת היטב; אורן דר הלביש בפשטות ונוחות את כולם, ואפילו העניק לנבון בגד ים לא מחמיא ובכוונה להצחיק, כמובן, שנועד לחשוף כרס גדולה שלמיטב הבנתי והיכרותי אין לטייס צבאי ואפילו לא לטייס אזרחי אחד. קרן גרנק האירה הכל ביד טובה ואמיר לקנר עיטר במוזיקה יעילה.
 
ובעיקרו של דבר ״עקר בית״ היא הצגה שיכולה לתת הרפיה מהנה למי שסובל בעונת הסערות, הבחירות וכבר מתלונן על מה שיהיה אחריהן.