פסטיבלים - בלק-אאוט כהארת שוליים

יצירתו החדשה של רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית מציגה רגעים אינטימיים לצד מבנים קשוחים של זיכרון כואב

הנגדה רעיונית

31 שנים מאז יצר רמי באר את המחול הראשון שלו בלהקת המחול הקיבוצית, ובמהלכן בארץ ובעולם, הוא כוריאוגרף פורה, השב ויוצר מחול שיש בו הרבה יותר מסך כל מרכיביו החיצוניים, אלה שיצרו פס-זלזול מקומי בו וביצירותיו, הקצרות ובעיקר הארוכות. אבל באר ממשיך בדרכו שלו ועושה עם להקתו, ועם עשרות להקות בחו״ל, את מה שהוא אוהב לעשות ואיך שהוא רוצה שייראו.

אכן, לא פעם הוא שבוי בקונספטים חזותיים של התפאורות והתלבושות שהוא עיצב, או כאלה שעיצבו עבורו ולשמו אחרים, של אפקטים אור-קוליים, שימוש בהקרנות וידאו, תאורה ופסקול מוזיקלי אקלקטי המחבר עבר ועכשיו. באלה הוא יוצר שכבה עבה מאוד, דמוית אובך, המכסה על התנועה וחונקת אותה.

אבל כשהוא משתחרר ומשחרר את חשיבתו הכוריאוגרפית הוא מביא לבמה עם רקדניו דימויים חזותיים אפקטיביים ומאירי תנועה - גם כשהם מהירים וחפוזים וגם כשהם נבנים בהדרגה או בולטים מבעד למכלול. או אז, אפשר לומר שבאמנותו הוא מצליח לתקשר אף יותר עם קהליו, שמגיבים על הכוראוגרפיה והביצוע שלה ולא על מה שעוטף אותה.

אבל יוצר באמונתו יחיה ומבחנו תמיד מתחדש. כך היה בעבר ובמרשימות שביצירותיו הוא אף ידע לגעת בעצבים חשופים ומהותיים לו עצמו ולקהל, ולא פעם המרקם המקומי שלהן התקבל כאוניברסלי בהופעות הלהקה בחו״ל או כשהעלה אותן בלהקות מקומיות שם.

״בלק-אאוט״, יצירתו החדשה המתייחסת ל״שיר ערש״ של יהודה עמיחי, מצטרפת אל יצירות קודמות כמו ״שומר מסך״, ״זכרון דברים״, ״מקום שהוא״ ובמיוחד ״יומן מילואים״ מ-1989( שגם הוא נוצר על פי שיר של צביקה שטרנפלד). באלה, כמו ביצירתו החדשה, יש התבוננות על יחיד מול רבים, או הנגדה רעיונית עמוקה ועל עימות פוליטי, שהם עמוד השדרה הקשה של יצירותיו הטובות ביותר.

הפעם המסר שלו ומזווית חדשה הוא זעקת כאב על מחיר המלחמות והוא נשען אל השיר של עמיחי המושמע על ידי השחקן אלי גורנשטיין, אך לא ברצף אלא בית בית במהלך התפתחותה של היצירה מסולו קצר של רקדן בודד לדואט נפלא שלו ושל רקדן נוסף ואל הקבצות גדולות של הלהקה.

השיר ראוי לניתוח מעמיק משל עצמו ונפתח בשורות ״תן לילד שיר ערש, שיר לו שיישן:/ אבא הלך לעבודה, אבא הלך למלחמה/ אבל תישן״. וה״אבל תישן״ הזה מחלחל עד לשורות האחרונות עד למלים המצמררות ״וירדים אותו לתמיד״.

בלק אאוט, צילום: אורי נבו

רגעים של יופי במישור הפרטי

למרבה ההפתעה ביצירתו החדשה באר אינו מצליח לזעזע או לצמרר בניגוד מוחלט להצלחתו ליצור רגעים אינטימיים רבים ואפילו מבנים קבוצתיים יפים. נראה כאילו הוא נבהל מעוצמת המילים ולא מצא את הדרך למצות את יצירתו בלי קישוטים שהאריכו אותה, ביזרו את התנהלותה וכללו גם רגעים מביכים כמו תצוגת אופנה של תלבושות צבעוניות, או טפיפות בנוסח חמת חלילים סקוטית, או צמד מלאכים ששאל מהצייר רפאל.

ככל שהכוריאוגרפיה עברה מהמישור הפרטי אל המרקם החברתי קבוצתי כך היא נחלשה. כאילו חסר לצידו של באר דרמטורג שיהדק את הקצוות, יתיך זו לזו את החוליות או יסלק כמה מהן, ואפילו ייכנס לעובי הקורה של תנועות מסוימות שעברו מהמופשט אל המוחשי, מהנרמז אל הייצוגי, מהפנימי אל המוחצן.

יתר על כן, גם חלל הבמה שבאר עיצב, כלל מבני קירות חסרי פשר, ושוב למטרת האפקט האסתטי-תנועתי המרשים. על קבוצת הקירות בעומק הבמה ולכל אורכה של היצירה אחת הרקדניות שלא רקדה התאמצה לצייר גרפיטי מופשט בגיר ורוד. אמנם לא במדויק אבל ברושם הכללי זו הייתה השראה, אם נתייחס אל זה בסלחנות, ולא רק חיקוי לא מוצלח של מה שעשה אוהד נהרין ב״וירוס״.

כך גם פס קול המוזיקה, שבאר יצר עם אלכס קלוד, שנע בין המושלם של י.ס. באך לבין המפורר והמעוות של מרעישי-מוזיקה בני זמננו, שגם בהיותם מוכרים או נחשבים כמו ג׳. צורן, צריך קצת יותר מאפקטציה כדי שיתחברו זה לזה וייצרו תצרף משמעותי.

בלק אאוט, צילום: אורי נבו

בסך הכל יש ב״בלק-אאוט״ רגעים של יופי במישור הפרטי של היצירה שיכולים לבוא על מיצויים הראוי בהידוק פרקיה וויתור על קטעים שחורגים מהאסתטיקה המחולית הכללית ומאריכים את יצירתו זו של רמי באר.