השיבה מברלין לקרקע המציאות
 
שנה בדיוק חלפה מאז שדרור ליברמן, אמן פרפורמנס שעבד בארץ עם טובי הכוראוגרפים, העלה במסגרת פסטיבל ״קליפהאדומה״ של תאטרון קליפה את המופע המהלך שלו ברחובות התחנה המרכזית הישנה. מאז הוא שב ועושה זאת בתדירות גוברת הנבנית על סיפוריהם של מי שכבר הצטרפו אליו ואפילו שבו לעשות זאת פעם שנייה ושלישית.
 
הרעיון המקורי נולד כאשר שהה בברלין והופיע כספיידרמן המבקר באזור אלכסנדר-פלאץ. הוא הגיע לבירה הגרמנית בתקוות גדולות, אמנותיות ואישיות, שהתנפצו, זו אחר זו, כולל זוגיות שנשברה ושברה את הלב. אט אט גברה בו ההבנה שעליו לחזור הביתה, ובמפגשיו עם עידית הרמן ועם דמיטרי טולפנוב ז״ל שכנע אותם לאמץ גרסה מקומית המתקשרת אל מיקום התאטרון שלהם - בשולי התחנה המרכזית הישנה.
 
הפרפורמנס שלו מרתק מהרגע הראשון שבו הוא מסתובב בכניסה כאחד הקהל הממתין למופע, ואז כשמצטברים ארבעים-חמישים צופים, ישראלים ותיירים, הם נכנסים לאולם הקבלה ומופתעים לגלות שהצעיר הקרח והעדין למראה הוא המארח שלהם. לא בדיוק, כי דרור ליברמן נראה כמשיל את עורו ובמקומו עוטה עליו את עורו, צבעיו, ולבושו של ספיידרמן.
 
כל ההסברים על הבחירה הזאת, כמו גם על החוויה הברלינאית שהחזירה אותו לקרקע המציאות, ניתנים תוך כדי התהליך, ובשלב מסוים הוא אף נעזר באחת מהקהל כדי להשלים את צביעת קודקדו ועורפו. ויש ברגעים האלה משהו מרתק מאוד על אמנות המשחק והפרפורמנס המתעוררת לחיים בדרך כלל בחדרי איפור נסתרים.

"הכי נמוך בתל אביב", צילום: צבי גורן
 
אין להם מה להפסיד
 
משם, מלווה בטייפ קלטות, הוא מוליך את הקהל בשורה ארוכה, מחוברים בידיהם זה אל זה אל התחנה הראשונה, בחזית חנות המין הראשונה בסדרת חנויות דומות שנעבור דרכן. הוא כבר מסביר את העתיד להתרחש. בתחנה הזאת מתחיל הספיידרמן גם את סדרת ההתעופפויות שלו, כשהוא מטפס על מרזבים, סורגים, עמודי חשמל ופנסי תאורה ברחובות הסמוכים, בין החיים המדוכאים המתנהלים בהם.
 
וזאת אולי החוויה המיוחדת שליברמן מעניק לקהל הנלווה אליו תחת עיניהם הבוחנות של תושבי המקום, המהגרים מארצות רחוקות שמצאו כאן מקלט, זמני או שהם נרדפים, ואלה שמתפרנסות בו בחדרים הקטנים שלהן, שדלתותיהן הפתוחות או הסגורות עוטפות את רחוב פיין, בואך רחוב בני ברק ומשם אל רחוב נווה שאנן.
 
בראיון עם ענת מוניץ לאתר הסביר ליברמן כי ״העבודה שלי עוסקת בחוויות שקשורות באופן מהותי ל'מגורים בארץ רחוקה', ולתחושת הזרות המוחלטת שאפפה אותי כשהייתי שם (בברלין). כשניסיתי להחיות מחדש את החומרים האלה, מצאתי השראה גדולה באזור הזה, שריבוי המהגרים הוא אחד המאפיינים הבולטים שלו. השם של המופע – 'הכי נמוך בתל אביב' מתאר מקום שאפשר, בהכללה גסה, לומר על הגרים בו שהם אנשים 'שאין להם מה להפסיד', וזה מייצר אווירה של חוקים חברתיים רופפים יותר".\

מלכודת ופיתוי
 
בהתאמה מלאה לכך הוא מוצא את עצמו בתוך מיכל אשפה גדול, או נחבא באחת מגומחות הרחוב, וכשאינו מדבר - והוא עושה זאת כמעט בלי הפסקה - הוא נותן את רשות הדיבור למוזיקה המוקלטת בקלטת שלו, שבמידה רבה ניתנת לסיכום בשירו של אסף אבידן Different Pulses המדמה את החיים לפצע מדמם.
 
אל הקהל המצטופף סביב ליברמן מצטרף מפעם לפעם אחד מדיירי המקום. ברחוב נווה שאנן כבר מכירים אותו הסוחרים ורבים מעוברי האורח. ושם, בנקודת הסיום של המסע, הספיידרמן הופך להיות פרפורמר חוצות הנתלה על עמודי התאורה בעוד הפחית שלו ניצבת על המדרכה, כתיבת נגינה המשחרת לתרומות נדבת לבם של הנלווים למסע. 

"הכני נמוך בתל אביב" ,צילום: ענבל כהן-חמו

ובאמת זהו מסע בזמן - ובוודאי למי שמילדותם הגיעו לכאן כדי לצאת למסעות ברחבי הארץ ועתה לא נותר להם אלא לצאת למסעות אחרים של אשליות ושל זכרונות מהמקום הכי מרכזי ושוקק חיים של אוטובוסים, מוניות, חיילים ונוסעים אחרים, בין רציפים שהיו ואינם, ברחובות הסמוכים שעתה הם מלכודת לחיים בהם ופיתוי לעוברי אורח.
 
 כן, כזה הוא התאטרון של החיים שדרור ליברמן הספיידרמן מעלה ב״אמפיתאטרון״ הכי נמוך בתל אביב.