פסטיבלים - אדיפוס בזירה

הטרגדיה הגדולה של סופוקלס הופכת בהבימה ל״תיאור מקרה״ מרשים בביצועו אך גם בעייתי

מה הסיפור שלו?

מכל הדרמות והטרגדיות היווניות הבכורה נופלת על זו שסופוקלס הניח על כתפיו של אדיפוס, נפוח הקרסוליים, שבלי דעת רצח את אביו, נשא לאישה את אמו והוליד עמה שני בנים ושתי בנות. והכל כלול ברצון האלים, או בקללותיהם, ובמרד הלא מודע של בני האדם נגדן. הפרטים ידועים וספק אם צריך לפרטם שוב ושוב.

הקהל הבא להצגה מאז שהועלתה לראשונה ביוון לפני 2450 שנים יודע מראש את מהלכיה ומשפט אחד בו על תשוקת בנים אל אמהותיהם הפך במאה ה-20 להיות תסביך שהוא אבן דרך, אולי גם אבן נגף, בפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. לעומת זאת נשכח כמעט כליל המשפט ״אל תגידו על אף אחד שהוא מאושר לפני שהוא עוצם את העיניים ומת״ החותם את מהלך החישוף של הטרגדיה הפרטית של אדיפוס.

המבנה של המחזה, כאשר בוחנים אותו עניינית, מצלצל כמעט כמו מהלך של טיפול פסיכולוגי ממוצע. פרט אחרי פרט נשלפים ממגירות סמויות, במטרה לשחרר את המטופל ממועקות, חרדות, תסביכים, אין אונים ושאר ירקות בסלט הנפשי שלו. לעתים זה נחוץ כטיפול כפייתי על מי שנפשו הסעורה גוברת על השכל הישר והוא מסוכן לעצמו או לזולתו.

במידה רבה זאת הקרקע הרעיונית הבסיסית שעליה בנה הבמאי חנן שניר את ההצגה החדשה של המחזה העולה עתה בהבימה. כבעל תואר שני בפסיכולוגיה ייעוצית, וכמי שמרבה להשתמש בטכניקות פסיכו-דרמטיות בעבודתו כבמאי, ומקיים סדנאות פסיכודרמה לאנשי מקצוע מן התחום הטיפולי, הוא בחר ליצור גרסה המחברת בגלוי את כל אלה לדרמה המיתולוגית כ״מקרה מבחן״.

עם זאת נראה לי, גם אחרי שתי הפעמים שראיתי את ההצגה, כי הבימוי אינו פותר או מפענח, לכל הפחות בגלוי, מהו המקרה המדויק של האדיפוס, זה שסיפורו מוצג כמקרה מבחן. על פניו נראה כי הוא מאושפז בכפייה, מסוכן (מוכנס עם אזיקים לידיו). אבל למה הוא יחף? ומה הסיפור שלו? ואיך שכנעו אותו לשחק את תפקיד אדיפוס, ללמוד בעל פה את כל הטקסטים הסופוקליים, ואיך בדיוק - ומי - עיוור את עיניו? ובעצם אולי, כפי שנרמז, הוא רק שחקן שכיר ומקרה המבחן הוא עקרוני בלבד ולא קשור אליו?

אדיפוס-זראר-אלון2.jpg

אדיפוס המלך, צילום: ז'ראר אלון

תרגום שמיועד להצגה

הזירה שבה שניר מציב את המקרה היא אולם ברטונוב (הבימרתף) הוא הופך את הקהל לבוחנים-שותפים פסיביים העוקבים מקרוב אחר המתרחש בתוך התפאורה הקרה במכוון שעיצב רוני תורן, עם דלתות ברזל וחלונות פיקוח על מהלך המבחן שנעשה לאדיפוס. המוזיקה של יוסי בן נון מרחישה את הצינה של המקום בצלילים מתוחים, ואפקטים מאיימים.

בגרסתו של שניר השחקנים משמשים גם כבוחנים-מטפלים פעילים וגם כבעלי תפקידים בסיפור המיתולוגי. החיבור הזה בתפקידיהם נוצר חזותית בסיוע התלבושות של פולינה אדמוב שמוסיפה לחלוקים הלבנים יריעות בד שחורות הנקשרות כשמלות, ושלושה מעילים ״מלכותיים״ בשלושה צבעים לקראון, יוקסטה ואדיפוס. התאורה של פיליס רוס ממקדת את תשומת הלב במתרחש בכל אברי הזירה.

התוצאה החזותית אפקטיבית מאוד, מהדקת את העלילה לתוך מסגרת ומאפשרת לשניר ולשחקנים להשתמש בתרגום החי מאוד של שמעון בוזגלו, שמקיים את ניתוחו בתכניה כי מדובר במחזה לנועד להצגה ולא כספר שירה למדף הספרים. השפה של בוזגלו עברית, פרוזאית, שוטפת, ונשמעת טבעית בכל רגע, ובמקומות הספורים שבהם המטפלים נקראים לתפקד כמקהלה, הפיוט נשמר במיטבו.

אדיפוס-זראר-אלון1.jpg

אדיפוס המלך, צילום: ז'ראר אלון

כפל תפקידים לכל שחקן

הטבעיות של התרגום ובהדרכט טקסט של אסי אשד עובדת נפלא במשחק של כל משתתפי ההצגה המיוחדת, ששניר עיצב את תפקידיהם בפרטים קטנים מהרגע הראשון שבו הם עדיין המטפלים ועד שלחדירתם העמוקה לתוככי הדמויות שהם נבחרו לגלם.

כך אנו לומדים להכיר את ארבעת חברי המקהלה - דב רייזר, וגם כשליח המבשר על מות אביו המאמץ של אדיפוס ומספק את ההפוגה הקומית בשיא הדרמה יחד ג׳אסןעבאס המגלם גם את הרועה הזקן, כששניהם עוקרים את המסמרים האחרונים מהמכסה הסוגר על סודו של אדיפוס. מיכאל כורש ואהרון אלמוג מאירים בטקסטים הרבים שלהם את מצבו של אדיפוס, ובסיום מתארים את זוועת ניקור עיניו נוכח גופתה התלויה של יוקסטה.

גיל פרנק הוא הפסיכיאטר הראשי, החנן שניר של מקרה המבחן, וגם קראון - והוא נחרץ, ענייני ומרשים בחיבור שהוא עיוצר במשחקו בין שני התיפקודים האלה. דבורה קידר היא הפסיכיאטרית הוותיקה הנאמנה לפרויד וחרדה למוניטין שלו, וגם - ובעיקר - היא נפלאה, בכיסא גלגלים, בתפקיד הנביא העיוור טרזיאס, שרומז על אשמת אדיפוס.

את התפקיד של יוקסטה מגלמות לחילופין השחקניות יבגניה דודינה ומאיה מעוז - וראיתי את שתיהן בשתי ההצגות שהשתתפו בהן, במוצ״ש ואמש. שתיהן מרשימות בעוצמה שהן מביאות, כל אחת בגוונים והמטענים האישיים שלהן, לתפקיד הבנוי ומבוצע במדויק בהתאם למתווה התפקוד הכפול של הדמות האחת שהן מגלמות. ושתיהן מצוינות בעיצוב הההבנה של הטרגדיה האישית של יוקסטה, המוליכה אותה להתאבדותה.

את תפקידו של אדיפוס מגלם בסערה גדולה ובשער ארוך ופרוע השחקן הצעיר אלכס קרול. הוא מתחיל את התפקיד כמי שכפאו השד, והוא מתעורר לאטו אל תפקידו כמלך תבי, נדיב ביחסו אל העם, אך תקיף כעריץ ונמהר ביחס לגורל המצפה לו. הוא היסטרי אל מול השקט של טרזיאס ושל קראון, ומתרכך מעט אל מול יוקסטה, וקורע לב כשהוא מנוקר עיניו ואוחז בבנותיו-אחיותיו, אף כי הן רק מסומנות כאן ע״י שתי בובות.

בסיכומו של דבר, ומעבר לתהיות שהעליתי, הצוות המרשים הזה הוא הכוח הגדול של ההצגה המרתקת שיצר חנן שניר ואני ממליץ בכל לב לראותה.