|
|
|
 תום אבני הוא הרומיאו הכי טבעי שראיתי בארץ ובחו״ל ב-60 השנים שחלפו מאז התוודעתי למחזה כשהוצג בקאמרי. הוא ענוג-מתייסר כנער מתבגר והופך גברי בסערת התשוקה, זו האלימה שהורגת את טיבאלט ובהמשך ההתבגרות המינית של ליל הכלולות"
|
|
|
|
|
תאטרון באר שבע מסעיר את סיפור האהבה בגרסה שליבתה קלאסית ואדרתה פוסט-מודרנית
הגשר קרוע לשניים
לא יהיה זה בחינת גילוי מוקדם של סוד או סוף אם אפתח את הרשימה על הצגת ״רומיאו ויוליה״ בתיאטרון באר שבע בהתייחסות אל סיומה - מותם של זוג הצעירים שניסו לשבור מוסכמות של איבה ולסמן שאפשר גם אחרת.
התמונה שביים עירד רובינשטיין,תישאר עמי כהישג נפלא ומקורי. זה היה ריקוד שבו תום אבני כרומיאו ואביגיל הררי כיוליה רקדו את אהבתם במחול מוות שאחריו לא היה צריך לומר דבר כדי שהמסר של ויליאם שקספיר יעבור בעוצמה מרגשת.
זאת הייתה גם תמונת המראה ההפוכה לתמונת הפתיחה הסוערת של כנופיות האופנועים היריבות, בית קפולט שיוליה היא הפרח בגנו, ובית מונטגיו שרומיאו הוא משורר הנעורים האהבה המתעוררים בו בתוך ההמולה הסובבת אותו. פתיחה המייצגת היטב את הקצב והמעוף של הבמאי ואת מחאתו הבימתית כנגד העובדה המוכרת מאוד אצלנו ש״דרך ההידברות כבר איננה אופציה אפילו בעיני המתונים. ויש הרגשה שבדרך זו נילחם האחד עם השני, עד שנגיע – כמו שחזה איינשטיין – להילחם שוב באבנים ובמקלות".
בין שתי התמונות האלה ההצגה התנהלה בתוך תפאורה כמעט אוורירית שסבטלנה ברגר עיצבה כזירה המוקפת בגשר ברזל קרוע לשניים, ושני עבריו הם מוסכי השנאה ההדדית בין שתי המשפחות. תפאורה מרשימה המייצגת נאמנה את תפיסת הבמאי, כמוה כתלבושות המרתקות, שחור-ירוק לקפולט, כחול-חום למונטגיו, שמאור צבר עיצב מחומרים תעשייתיים ותוספות פוסט-אפוקליפטיות - ששיאן מסכות הגז בנשף הגדול. רק יוליה תזכה מידיו ללבוש לבן.
רומיאו ויוליה (צילום: מעין קאופמן)
רן בגנו יצר את הסאונד המוזיקלי התואם את התפיסה החזותית השחורה שחוזקה במיוחד על ידי התאורה המקורית שיצר זיו וולושין. זירה מושלמת לקרבות הבמה שהשחקנים ניהלו בהדרכתו של אורי בוסתן בתנועה בלתי פוסקת על הבמה - למעט בתמונות האינטימיות - בעיצובו של עמית זמיר.
אלה יצרו את המצע החזותי למה שאפשר לראות כנאמנות טקסטואלית למחזה הנפלא הזה. התרגום של אלי ביז׳אווי נוצר אמנם לפני כחמש שנים עבור הצגת הקאמרי אך עודכן וחודד להפקה החדשה וחיזק את הניחוח העברי הנע בין רמותיה, וכדברי המתרגם בתכנייה ״כשהאתגר המרכזי הוא יצירת זרימה טקסטואלית שכמו מתיישבת 'במקרה' על המשקל השקספירי".
פה ושם נערכו שינויים קלים במתווה המקורי של המחזה - כמו הענקת מעמד ראש משפחת מונטגיו לאמו של רומיאו שאף קיבלה לרשותה את המונולוג המתאר את ייסורי אהבת הנעורים שלו בנה. אך אלה ואחרים רק מדגישים את התחושה שההצגה בתאטרון באר שבע קלאסית בליבתה. אפילו בכך שהיא מתארכת שלא כרגיל בימינו, עם הפסקה המאפשרת לשחקנים להטעין את עצמם מחדש אחרי הדרמה הסוערת והאלימה של החלק הראשון ולאזור כוח לשיאו של מרד האהבה בנחשלותה העיוורת של השנאה.
רומיאו ויוליה (צילום: מעין קאופמן)
משחק טבעי ובהיר
השחקנים, כולם, בהדרכת דן ענבר, מגישים את הטקסט בבהירות ובקפדנות כשמדובר בפיוט, ובלהט יצרים כשמדובר בשגרה, ברחוב, או בשדה הקרב. אמיר קריאף מרשים כאביה הנחרץ של יוליה, מאפיונר איטלקי גס ושתלטן. מיכל ויינברג מרתקת כאמה המתוסכלת המאבדת את שיווי המשקל שלה תחת שלטונו. מנגד אדווה עדני משדרת עוצמה כאם השליטה של מחנה מונטגיו.
המפתיע בעיצובם של אלה הוא בפער המודגש בינם לשני צאצאיהם. יוליה של אביגיל הררי היא באמת כלבנה המאירה את הלילה והיא מצוינת בשלב שבגרותה מתעצמת בנחישותה לאהוב, ובמרדנות הנכפית עליה בהעדר תבונת הורים.
תום אבני הוא הרומיאו הכי טבעי שראיתי בארץ ובחו״ל ב-60 השנים שחלפו מאז התוודעתי למחזה כשהוצג בקאמרי. הוא ענוג-מתייסר כנער מתבגר והופך גברי בסערת התשוקה, זו האלימה שהורגת את טיבאלט ובהמשך ההתבגרות המינית של ליל הכלולות.
טבעיות היא גם שם המשחק שרובינשטיין הפיק מכלל השחקנים: שרית וינו אלעד נמרצת ומפטפטת כהלכה כמטפלת של יוליה וכשליחה שלה לדבר אהבה; תום חגי זריז-פזיז וממזר כמרקוציו הנאמן המשלם בחייו את מחיר השנאה בין המשפחות, וכמוהו מצוין גם אורן כהן כטיבאלט השש לקרב ואכול ייאוש מאבדן סיכוייו לזכות ביוליה.
מולי שולמן עסיסי-היפי כנזיר ורון ביטרמן תקיף ומאיים כנסיך המנסה לשלוט ברחובות הזעם של ורונה;
עמית אפשטיין כפאריס, החתן שכופים על יוליה, מעצב אותו כדמות אנטיפטית בוטה ומאיימת; יוגב יפת, לעומתו, מעצב את בנווליו כסימפטי ומסור לבן דודו, רומיאו; אלירן הרוש משעשע בטמטום של משרת וסבל הנושא את המטפלת על גבו; ניצן רוטשילד כבלתזר, שיר ענבר, גיטה אמלי ויובל לוי כמשרתות השלימו היטב את המהומה הבימתית.
רומיאו ויוליה (צילום: מעין קאופמן)
ולסיכום - ״רומיאו ויוליה״ היא הצגה מרתקת, מומלצת והישג חשוב של תאטרון באר שבע, והיא מצטרפת אל ״אותלו״ בגשר ואל ״אדיפוס״ בהבימה בפסטיבל קטן אך חשוב של קלאסיקה בתאטרון הישראלי.
05/03/2015
:תאריך יצירה
|