אהבה ונקמה בכלא
 
אלישבע גרינבאום הייתה אחת מאותן הבטחות של שירה, ספרות ודרמה שניבטו אל קהליהן במבטים ישירים וחדים בשנות השמונים והתשעים, אך הגורל התאכזר אליה ואל קהליה כאשר מחלת הסרטן עצרה את מהלך חייה ב-31.12.2004, שלושה חודשים לפני יום הולדתה הארבעים.
 
אחד המחזות שהעלתה באותה עת הוא המונודרמה "התינוק של בן שיטרית" שהוצג במסגרת התאטרונטו של 1995המחזה היה נועז לתקופתו בעיסוק המקורי שלו ביחסי אהבה-קנאה-נקמה בין שני אסירים.

המחזה המספר את האירועים ויוצר דמות מרתקת של בן שיטרית שהוא בה בעת האוהב והאהוב, הגבר של יחסי הזוגיות, וגם ה"אמא/אבא" של התינוק שכמו ב"מי מפחד בווירג'יניה וולף", קיומו מותנה בהסכמה של הגורמים השונים סביבו, ובמקרה הזה בכלא.
 
איכותה של המנודרמה היא במשחק שגרינבאום השכילה לקיים בין התבוננות חריפה במציאות החיים בכלא לבין עולם האשליות והדמיון שמחזיק בחיים ובתקוות-חיים רבים מהאסירים. המוזיקה של רן בגנו יוצרת את המקצב החייתי כמעט של החיים האלה.




התינוק של בן שטרית (צילום: מיכל דוידסון)




כוראוגרפיה של טקסט
 
ההצגה החדשה בבימויה הרגיש והמחוכם של מור לידור ובביצועו האנרגטי של השחקן יפתח אופיר מחדדת את המונודרמה כשהיא מוצגת על בימת סורגים, 4x4 מטרים, בגובה 60 ס"מ, בעיצובו של שמוליק דוידסון. משטח שהשחקן הניצב  עליו מוקף קהל מארבעה עברים, ועליו להתנהל בשיווי משקל מוחלט כי הרי הוא "המספר", כלומר השולט בסיפור בהצגתו.
 
המגע הישיר בין אופיר לקהל נבנה במה שניתן לכנות ככוראוגרפיה הפנימית של הטקסט שאותה הוא מתרגם לתנועה מבוקרת על גבי הבמה. הוא במרכז או בחזיתות, הוא צועד קדימה או אחורה על קווי המתאר של הריבוע הברזלי השלם שיוצרים 16 ריבועי סורגים של מטר על מטר, שיאיר ורדי האיר אותו מלמעלה או מהצדדים וברגעים מהותיים מלמטה. זהו "גן החיות" שהמספר מזמין אותנו לצפות בו, בדומה לגן החיות שאמו לקחת אותו אליו כשהיה קטן.
 
תוך כדי צעידה, תוך כדי סיפור ותאור הדמויות השונות המספר גם מנקה את הרשתות, כמדגים את תפקידו בזוגיות שלו עם בן שיטרית. הוא זה שצריך למלא את המזווה של מצרכים שונים נחוצים לגידולו של התינוק שבן שיטרית קיבל מהעובדת הסוציאלית הילה.




התינוק של בן שטרית (צילום: גדי דגון)




מתרגש עד דמעות
 
הטקסט איננו מפרש מוקדם מדי את החבוי בו ובסיפורם של התינוק, בן שיטרית או המספר, אך משחקו הנמרץ של יפתח אופיר רומז ומפתה להיכנס למלכודת של הרטוריקה ועיצוב המצבים והדמויות שיוצרים את הסיפור שיש בו שני מקרים של רצח, ואולי אפילו שלישי, שאני מנוע מלחשוף אותו לטובת מי שילכו לראות ההצגה בתאטרון תמונע או באולמות אחרים בארץ.
 
אופיר מחזיק את הסוד של התינוק קרוב לחזה, יש במבע עיניו טירוף כשם שיש בהם ממזריות טובת לב. הוא יודע בדיוק מה המשמעות של כל פרט שהוא זורק לעבר הקהל שנדרך בציפייה לדעת סוף סוף מה באמת קרה שם, למה הילה נתנה לו את התינוק שלה, ומה גורלו. והמרתק במשחקו של אופיר היא העובדה שהוא עצמו נלכד  בסיפור שלו, מתרגש ממנו עד דמעות יחד אתנו, ונשבר למרות כל מה שידוע לו.
 
"התינוק של בן שיטרית" מעניק חוויה מרתקת וחומר למחשבה על טבע האדם ויכולתו למלא את התפקידים שהגורל מטיל עליו לשחק. בכלא או בביתו, לעצמו או כלפי הסובב אותו. וזה רק נדמה כמשהו פשוט.