הכל על שיקוי וירושה
 
לפני 18 שנים נמסך השיקוי המוזיקלי של גאטנו דוניצטי לעורקיה של האופרה הישראלית, ומאז הוא הפך לאחד המשקאות החביבים שזמרי האופרה ואורחיהם, התזמורות, המנצחים וגם בעלי רעיונות חברתיים מציעים לציבור אוהבי הסוגה הבימתית-מוזיקלית המוכרת בשם אופרה או אופרה-בופה או אופרטה או מחזמר או מה שיביא קהל.
 
ואין סיבה להגיד "דוניצטי לא ידע. הוא לא ידע", וגם לא שמנהלת האופרה חנה מוניץ, הבמאי עומרי ניצן, מעצבת התפאורה והתלבושות רות דר ושותפיהם בבהפקה המקורית - הכוראוגרפית דניאלה מיכאלי ומעצב התאורה בריאן האריס "לא ידעו". שהרי הכל היה מכוון בדיוק מושלם כך שלא נחמיץ את הרעיון להעתיק את עלילת האהבה החביבה על נמורינו, צעיר מאוהב שחושק מילדות באדינה, שובבה מקומית, והיא משתכנעת  לאהוב אותו. כל מה שהוא צריך לשם כך הם שיקוי קסמים מדומה וירושה אמיתית.
 
את השיקוי מוכר אחד דולקמרה, רופא-אליל שמגיע עם אשתו האילמת במכונית ורודה שהפכה במשך השנים ללעג ולקלס בהפקות שונות של האופרה.

דולקמרה זה הוא היחידי מן הדמויות שנותר בלי אדרת נוסטלגית מקומית בגרסת ה״שדות שבעמק״ עתירת החמניות של ניצן ודר,  ועל כן אל תטעו בו כאילו מדובר ברמז לאיפרגן / כדורי / מרן או מי שימכור לכם הצלחה באמצעות שום, פיסת קלף, או  פרפר הנח על תמונת הסבא בסלון. מה שלא היה שם לפני 18 שנים, אינו שם  עכשיו כשלגמרי במקרה  אנחנו נתונים בסוף עונת ההבטחות לבוחר ובשבוע הבא האשליה תתפוגג.  

בכל מקרה ובכל גרסה מחדשת - הפעם על ידי הבמאי גדי שכטר, הכוריאוגרף אופיר לביא ומעצב התאורה אייל לוי - המרכיב החשוב היה ועודנו המוזיקה, הנשפכת מהבקבוק של דוניצטי כבר 180 שנה ויותר, ושיאה המוחלט הוא ״חמקה לה דמעה אחת״ - אותה אריה לירית קסומה ומפתיעה ולהיט מבוקש של זמרי טנור, המסמנת את בואו המיוחל של הסוף הטוב. אפילו הליברית של האופרה הזאת מהנה יחסית לאופרות אחרות, ולפחות ככל שזה נקרא בתרגום לכתוביות שישראל אובל שב ומעדכן, חידושים לבקרים.



שיקוי אהבה (צילום: יוסי צבקר)


נוסטלגיה בצבעים טבעיים
 
עד האריה הזאת סבלתי מקרבת היתר של מקומי לבמה. הכל נראה לי גדול, רועם ועמוס רעיונות קטנים וחביבים שלפתע נראו דהויים. אי לכך חמקתי במהלך המערכה השנייה אל השורה האחרונה, ושם הריחוק שיפר את מראה הבמה והמתרחש עליה, והאקוסטיקה היטיבה עם הביצועים של התזמורת  הסימפונית הישראלית ראשון לציון והמנצח עומר מ. ולבר, וגם עם מקהלת האופרה בניצוחו של איתן שמייסר.

 
"שיקוי האהבה", צילום: יוסי צבקר
 
עוד רווח מהמקום המרוחק היה לנוכחות הקולית והמשחקית של הילה בג׳יו המקסימה בתפקיד אדינה, הנערה שנמורינו אוהב בגלוי אך היא מתנכרת או מעמידה פנים כאלה, ונעזרת בקצין הצבא בלקמורה העובר בסביבה ומתאהב בה. בכומתה אדומה ומצנח מאזכר בי את ״צאנה צאנה הבנות וראו נא חיילים במושבה״. כן. בדיוק. גם את ״חמש חמש״ של אהרון מגד, נעמי שמר ויוחנן זראי עם ״בא חייל מן הדרך ובידו הושיט לי פרח…אדום״. 
 
עזבו נוסטלגיה - היא תרדוף אחריכם בצבעים טבעיים לטוב ולרע. הטובים, בנוסף לבג׳יו, הם הבריטון אנדריי בונדרנקו כבלקורה סימפטי בהחלט, ברונו דה סימונה החביב כדולקמרה השרלטן וענת צ׳רני המפתיעה בקולה הצלול בתפקיד הקטן של ג׳נטה המבשרת על הירושה הגדולה המצפה לנמורינו. לצערי, סטפן פופ בתפקיד הראשי הוא יותר ליצן משתטה מצעיר עם לב שבור, וקולו לא מרקיע שחקים, גם לא עם אותה דמעה.
 
ותמיד תוכלו להתנחם בידיעה שגם באופרה הכל טוב כשהסוף טוב.

לרכישת כרטיסים