סקס מזמר בעברית
 
את הצגת ״הנחש״ בהפקת אנסמבל ״אספמיה״ של דליה שימקו בשיתוף עם תאטרון תמונע הייתי אמור לראות בקיץ שעבר בהצגת הבכורה הרשמית, אלא שהייתי אז בחו״ל ולאחר שובי נכשלו מטעמים שונים כל הניסיונות שלי לראות אותה, עד שבסוף השבוע זכיתי לעשות זאת. ואני מתנצל בפניכם, קוראי הביקורות שלי, על שלא יכולתי לשתף אתכם מוקדם יותר בחוויה המיוחדת שההצגה הזאת מעניקה לצופים בה. אני מקווה שעדיין לא מאוחר.

מדובר בעיבוד מעניין לרומן ״הנחש״ מאת לואיג'י מַלֶרְבָה (שם העט של לואי בונארדי 1927 - 2008), סופר איטלקי חשוב, שכתב רומנים, סיפורים וספרי ילדים, מחזות כמחזאי ותסכיתים לרדיו האיטלקי ותסריטים לטלוויזיה ולקולנוע. ספריו תורגמו לשפות רבות, אך רק אחד "הנחש", מ-1966, תורגם לעברית על ידי מרים שוסטרמן-פרובאנו (עם עובד 1992).
 
העיבוד של הרומן לבמה שאותו התקינו דליה שימקו כבמאית, ושרון אלכסנדר כשחקן, הפך להיות מונודרמה של אדם המזמן עצמו למשטרה כדי להפליל את עצמו ברצח אהובתו. העלילה הועברה מאיטליה לתל אביב, והאיש שהיה ברומן המקורי בעל חנות בולים ואהבה למוזיקה קלאסית הפך להיות בעל חנות תקליטים, עמוסת אוצרות של הזמר העברי לדורותיו, וזמר מקהלת חובבים.

השינוי ה״הקטן״ הזה הוא הברקה בפני עצמה המאפשרת גם הברקות בימוי ומשחק שמוליכות את הסיפור מתחנה לתחנה בלוויית העריכה המוזיקלית של טלי דזיאלובסקי ושרון אלכסנדר.
 
הסיפור שהאיש מספר נשמע משכנע אך מתברר מהר מאוד כפרי דמיון עשיר המשתמש בזמר העברי ככלי סיפורי ומבצעי גם יחד, שהבימוי והמשחק מנצלים אותו ובונים עליו שפע דימויים חזקים, שרבים מהם קומיים, כמו בתמונת סקס סוערת, שבלי הזמר הייתה יכולה להיחשב כנועזת ביותר בתאטרון הישראלי לדורותיו.
 
דימוי אחר הוא זה של הנחש שעל שמו נקראים הרומן והעיבוד הבימתי. זהו כמובן נחש הקנאה המוכר כמעט לכל הזוגות, נשואים ולא נשואים, סטרייטים ולהט״בים, מילדות ועד זקנה כפי שאפשר לקרוא בעיתונים כמעט מדי יום.

כניסתו של הנחש הזה לעולמו של המספר מתוארת במשפט ״נחש התגנב לתוך גופי והוא משוטט בו, מכיש פעם פה ופעם שם. אני עומד כדי להטות אוזן לכאב ואינני מצליח לאתרו. יורד גשם, שוב יורד גשם, הגשם חדל". על הבמה זה אחד הרגעים המצמיתים במשחקו המשובח של שרון אלכסנדר. הוא מתפתל בייסורים פיזיים ובטירוף האוחז בו. 

"הנחש", צילום: שרון שטלברג

גוף מגיח מתוך גוף מפוסל
 
למעשה הבימוי והמשחק נבנים על שני פסים - האחד של הקול המלטף שעמו אלכסנדר שר או מתאר את עלילתו הדמיונית שגיבוריה הם אשתו השנואה, אהובתו המפתיעה שנתן לה את השם מיכל, המחזר השעיר שמעורר את קנאתו, וביניהם גם ידידו מנצח המקהלות או מוכר אקדח הברטה שרכש בשלב מוקדם של הסיפור ואנחנו מצפים לירייה ולקרבן שבגללם הגיע למשטרה.
 
הפס האחר הוא הפיזיות של אלכסנדר המתעצבת-מתעוותת בין מבע פניו המשדרים טירוף לבין סיכול רגליו, כמעט כאילו הוא מגלם את ריצ׳רד השלישי או את הגיבן מנוטרדאם. השליטה בעיוות מושלמת ונראה כאילו אלכסנדר מפסל גוף אחר המגיח מתוך גופו שלו.
 
וזה קורה למרות שהוא כמעט אינו זז מהכיסא והשולחן המוצבים לפני קיר בצבע ירוק בהיר (העיצוב הוא של אלכס ברויטמן) או שהוא מתייצב לפני הקיר שעליו מוקרן וידאו ארט של יריב בן יהודה. את השינויים במיקום ובפרקי העלילה מגדירים בהתאמה נפלאה התאורה של יעקב סליב והמוזיקה המקורית של איסר שולמן.
 
התוצאה של העיבוד הבימתי הזה היא שנוצרת תחושה מפתיעה של הצגה העוסקת בתאטרון ובמשחק. הנחש בעיבוד הנפלא הזה הוא נחש הדמיון, זה שחודר לגופם ולנפשם של השחקנים המגלמים דמויות דמיוניות. וגם אם העלילות לקוחות ממציאות היסטורית או עכשווית, מה שאנו מקבלים בתאטרון הוא פרי דמיונם של במאים ושחקנים ושותפי יצירה.
 
וזה מה שקרה בהצגה הזאת - נחש הדמיון עקץ את הבמאית דליה שימקו ואת השחקן שרון אלכסנדר - והתוצאה מרתקת מתחילתה ועד סופה. אם עדיין לא ראיתם - אל תחמיצו.