שני שחקנים ועוד אחד
פסטיבל שקספיר שהתחולל בתל אביב בין בית הקאמרי לבית תמונע לא הזכיר אפילו ברמז קרב בין בתים שקספיריים מוכרים, כמו אלה של סדרת המלכים נושאי הכתרים החלולים שסופם לרדת מכנפי השכינה אל תלוליות העפר, וגם לא את האוהבים האיטלקיים שנעוריהם מיהרו לחצות את קו הסיום של מרתון קצר, אפילו לא חצי.
אבל כמו כל דרמה שקספירית מטלטלת או מזעזעת גם לפסטיבל כזה יש הפוגה קומית ובתמונע היא התרחשה בדמות העיבוד הכירורגי שנעשה לשני חלקי הנרי ה-4 ושלף מתוכם את דמויותיהם של הַאל, יורש העצר, ושני ״אבותיו״ - הטבעי והמתייסר שהוא המלך הנרי, וכנגדו פלסטף האביר בן דמות הלצון המתחרה במלך באמצעות אבהות עבריינית אקטיבית.
העיבוד מצוין בהעמידו את שתי מערכות היחסים המורכבות של הַאל הצעיר - בשנות העשרה העליזות שלו - האחת עם פלסטף תאוותן החיים שנראה כמרחיק אותו מחצר המלכות ומהכשרתו למלוך, והאחרת עם אביו החולה שמתייסר במצפונו על הדרך שבה תפס את השלטון מידיו של ריצ׳רד השני, נאבק במרידות ומתאבל (בטרם עת) על התנכרותו של הבן האמור לרשת אותו.
המשוואה השקספירית היא אחת המרתקות בנושא יחסי בנים-הורים בהיותה מורכבת ממעשים שיש בהם פנים לכאן ולכאן, ויש בהם ביטויים רגשיים או שכלתניים, אף הם לכאן ולכאן. העיבוד עושה טוב למשוואה שנמהלת בעניינים אחרים בשני המחזות המלאים וכאן היא ממוקדת, חדה, שנונה ומשעשעת וברגעים החשובים בסופו של דבר נוגעת ללב.
באולם הסייקל הפנימי של תמונע עיצבה מלאני לומבארד את התלבושות המתחלפות של השחקן דייוויד מילטון ג׳ונס המגלם את שני האבות ואת התלבושת של דורי אנגל המגלם את הבן ה״סורר״ (בכפל משמעות המילולית) שהם חלק מהאבזרים הממלאים את חלל הבמה שעיצבה ואשר יש בו שני ״חדרי הלבשה״, וארגז אחד גדול שבו שוכן או מסתתר פלסטף, בציטוט חזותי משעשע מ״הנשים העליזות מווינדזור״.
בפינה הרחוקה משמאל ועל בימה מוגבהת שוכן השחקן השלישי המוזיקאי המבריק דניאל ספיר המגלם את (כמעט) כל השודדים והליסטים, המורדים והחיילים, קרבות, ורגשות ששקספיר ריפד בהם את סיפורם של הנרי, האל ופלסטף.
ספיר מדגים מה משמעות מוזיקה חיה המשתתפת בהצגות. הוא עושה זאת במגוון כלים שיש בהם תיבת רעמים מקוסטה ריקה, מלודיקה, שפכטל, קשת הודית ובעיקר ״בסינור״, כלי מתוצרת עצמית שיש בו גם כינור בעל שני מיתרים וגם בס עם מיתר אחד ומקרופון ״בחמישים שקל״ שהולבשו על קרש מיטה.
"פלסטף ובנו", צילום: ג'ראר אלון
כשפים קטנים בטקסט
ספיר, כמו אנגל וג׳ונס נקראו להשתתף ביצירת ההצגה המקסימה שלהם בסדנת-יצירה בת 20 יום בהנהגתו של אנדרו ויזנבסקי, במאי אורח מאנגליה שהוא מומחה לשקספיר, יחד עם מעצב התנועה מצרפת גיום פיז׳ה, אף הוא במאי שמתמחה בתאטרון פיזי המתבסס על corporeal mime .
שניהם, יחד עם שלושת המבצעים ועם מעצבי התאורה מיכאל צ׳רניאבסקי ואינה מלכין חוללו את מה שלפעמים נחשב לנס התאטרון, ולפי תולדות התאטרון העתיק או השקספירי דווקא מוכר כשגרת התאטרון. המלאכה תמיד מרובה והזמן לבצע אותה תמיד קצר.
הם עשו כשפים קטנים בטקסט המוגש באנגלית המקורית עם כתוביות מצוינות בעברית, מיצו את העיקר, והניעו את העלילה שהציר שלה הוא הנסיך המגבש בהדרגה את זהותו עד שהוא מסוגל לאחוז בכתר ולהניחו על ראשו.
דורי אנגל מוצא בדמותו הפרחחית של הַאל צבעים חדשים של יכולת וכישרון שהוא ממצה אותם במרץ, וכך שהוא מגלם את המהפך מפרחח ללוחם בשדה הקרב ולמלכותי מהורהר ובן נאמן בפרידה מאביו והכתרתו העצמית, וכמובן, וזה תמיד מכאיב, בהתנכרותו לעברו עם פלסטף (אך תוך דאגה לפנסיה שלו).
דייוויד מילטון ג׳ונס מרשים בתפקיד המלך, רוב הזמן כשהוא מקיף באיטיות את חלל הבמה, בהברקת בימוי המאזכרת את רוח אביו המת של המלט, וכואב מאוד כשהוא על ערש דווי, אך בעיקר, הוא עושה מעברים מרשימים מהתפקיד הזה אל תפקידו האחר, המשמעותי, של פלסטף. הוא מבריק בתזזית הפנימית שאיננה נותנת מנוח לאביר השמן. ולקינוח, כאילו בהדרן, הוא מרגש עד דמעות בתיאור מותו כפי שמספרת לחבריו ידידתו הגברת קוויקלי.
"פלסטף ובנו", צילום: ג'ראר אלון
ההפתעה של ההצגה הקטנה הזאת היא בהיותה מרעננת ובה בעת מעוררת מחשבה על כך שאנחנו יכולים, אם רק נרצה, לעבור את כברת הדרך הארוכה שלפנינו עד שנוכל להגיד שאני מכירים טוב טוב את שקספיר. עד אז תשתדלו לראות את ההצגה הנפלאה הזאת.