מחזה אמריקאי טיפוסי על התנגשות בין המוסר האישי של לובשי מדים לציווי החוקי שלהם
תמונה עם ניחוח אקטואלי
מהר מאוד אפשר לגלות כי את ההצגה עתיד לגנוב השחקן הג׳ינג׳י רון ריכטר בתפקיד של ג׳ף, האהבל הפטפטן של הלובי היפהפה שנטע הקר עיצבה בעזרת התאורה של פליס רוס להצגת תאטרון חיפה ״גיבור הלובי״. המשחק של דיכטר משובח בכל רגע נתון, ובהחלט מצדיק את העלאת המחזה ״גיבור הלובי״ מאת קנת לונרגן, שעלה לראשונה על במת אוף-ברודוויי לפני 14 שנים, וכעבור שנה הפך לאחד מלהיטי הווסט אנד של לונדון.
מה גם שיחד אתו, ואולי בעצם צריך לומר סביב לו, נעו שלושה שחקנים בעלי נוכחות בימתית מרשימה: נורמן עיסא בתפקיד נורמן (אני מניח שיש סיבה עניינית לשינוי השם המקורי וויליאם), הבוס של ג׳ף שכורע תחת נטל פשעו של אחיו; אוהד קנולר המדושן באדרנלין של סמכותיות ומיניות בתפקיד השוטר ביל שחוק ומוסר קיימים רק בתנאים שלו ולשירותו; אלמה דישי בבכורה בימתית מקצועית מרשימה כשוטרת דון הכפופה לו ותלויה בו לקידום וקליטה בחונטה הגברית של המשטרה.
בבימויו המדויק של משה נאור, בתרגום עברי קולח של רנה ורבין ובמדים נקיים שעיצבה דליה פן, ובמיוחד עם המוזיקה שאלדד לידור העניק למעלית ולמעברי הזמן, ארבעת השחקנים מעצבים תמונה שאולי יכולה ליחשב אקטואלית בישראל של 2014/15 שבה כמעט כל שבוע צצה פרשיית מוסר משטרתי, ובארה״ב היא כיום מחווירה לעומת מאבקי חוק וגזע של שוטרים כנגד אפרו, היספנו, לטינו ושאר ירקות אתניות.
גיבור הלובי (צילום: ז'ראר אלון)
המצב האנושי הטבעי
רגעים רבים במחזה שנונים ומעוררים צחוק בריא, אך ברגעים אחרים הוא נלכד בניסוחים ודיונים מוסרניים שייעודם להראות שמוסר וחוק אינם יכולים להיות יחסיים, אבל הם נמוגים כשזה נוגע לכל אחת מהדמויות של המחזה. המעניין הוא שלמרות זאת המחזאי מנסה לעורר אמפטיה וסימפטיה, וכמובן הבנה, ואפילו קצת הזדהות אנושית, לדברים ולמעשים שהוא מתאר.
וזאת הנקודה שבה מצאתי את עצמי מנוכר למחזה, ובלשון המעטה לא נפלתי ברשת הקסמים של שוטר נשוי שמטריד מינית שוטרת צעירה ובה בעת עולה לקומה הששית בבית הדירות שבה ממתינה לו המארחת הקבועה שלו. ולא עזר שאוהד קנולר שמעצב אותו גברי שנשבר יפה בקולו המתרסק. גם נורמן עיסא במשחקו השקט והעצור לא שיכנע אותי להתמתח או להזדהות נוכח הדילמה שיוצרת בו נאמנותו לאחיו.
אולי משום שהמצב האנושי הטבעי הוא שבני אדם, מאז ומתמיד, יודעים דברים שאחרים אינם צריכים לדעת, ואיכשהו תמיד הסודות מגיחים מתוכם כפי שגיבור הלובי עושה כרכילאי תמים עד שהוא חייב לגונן על עצמו ומתחיל לכוון את צליפותיו. או כפי שדון לומדת, זה אנושי להגן על עצמך וכדאי להתרצות לסטיות המוסר והחוק של ביל.
אלה "אנשים שמתמודדים עם מצבים שגדולים מהם, שמטבעם אינם מצבים שהדמויות יכולות לפתור", כפי שהמחזאי מתאר בדברים המופיעים בתכניה ומדגיש כי בשלב כלשהו תגיע הכרעה לגבי כל אחד מהם. ההכרעות האפשריות, הסיום, יתרחשו אבל רק אחרי סוף המחזה, אחרי שנלך הביתה מהתאטרון.
ואם כך, אני תוהה על הסיום המוזר המתרחש על הבמה. אם הוא כתוב במקור - הוא סותר לפחות חלק מדברי המחזאי. ואם הוא רעיון "מקורי" של ההצגה הזאת הוא בהחלט נוגד את הרעיון הכללי. לפחות במאמר הזה אין הכרעה. ואם הסתקרנתם - תלכו לראות ותיהנו, לפחות ממשחק מצוין.
19/03/2015
:תאריך יצירה
|