ארון של רגשות
 
״רוקדים בלונאסה״ מאת בריאן פריאל הוא אחד המחזות המרתקים שנכתבו בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה וזכה במיטב הפרסים של אותם ימים. הצגתו המצוינת בהבימה זכורה היטב למרות הכישלון הקופתי.
 
את המחזה, האוטוביוגרפי בבסיסו פותח, מלווה וסוגר בן דמותו של המחזאי המתאר את חוויות התבוננותו בחמש בנות המשפחה שלו בעת חגיגות הקציר באירלנד באמצע שנות השלושים, כאשר אל עולמן הדתי-פאגאני נכנסים שני גורמים משמעותיים: גבר השב ממרחק ורדיו המשמיע להן להיטים מוזיקליים, פופולריים וקלאסיים.
 
אל המחזה הזה התוודע ארי טפרברג, יוצר תיאטרון, פרפורמר רב-תחומי ומוזיקאי בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בפסטיבל עכו 2014 העלה גרסת-מחווה ל״רוקדים בלונאסה״ תחת השם ״אני רוצָה לרקוד, קייט!״, וזכה בפרס על ״עיצוב שפת במה ייחודי, רגיש וגדוש ניואנסים״. 
 
כמוהו זכתה בפרס  ג׳ואנה ג׳ונס שעיצבה תלבושות ״מחוברות בגוון ובעיטור והן מאפשרות ליצור עולם ויזואלי, נעות בחלל, ויוצרות ריקוד משל עצמן". היא גם עיצבה את זירת ההופעה כעיגול של רצפת עץ, תחום בכבל אדום - שייכנס לפעולה לקראת סיום - עם ארבעה כסאות ושידה שעליה ניצב הרדיו הישן.
 
ואכן, כדברי ועדת השופטים שבחרו להעניק ליצירה הזאת את שני הפרסים הנחשבים האלה, ארי טפרברג הצליח ליצור מחווה מקורית ששפתה המהותית היא התנועה, זו שבאמצעותה הוא מדובב את חמש הנשים הכלואות-כבושות בעולם שמכתיב את תנאי המחייה הקשים במשמעות הפיזית אך לא פחות מכך במשמעות הנפשית-רוחנית.
 
כמו במחזה כך גם ביצירה של טפרברג הגרעין המשפחתי הוא המלכד, אך בה בעת התלכיד הזה הוא גם ארון  של רגשות שבו מוסתרים הפערים, הכעסים, הקנאות והתסכולים - ובעיקר הקשר האוהב - של כל אחת מהדמויות, ואף יותר מזה של חברת-נשים כללית.

גם אם חלה מאז התקדמות בנושאי מעמדן, מקומן וזהותן בחברה, עדיין ארוכה הדרך לפני שיהיה אפשר לדבר על שחרור הנשים מהכיבוש ההיסטורי הנמשך בחברות רבות או הנאור לכאורה בחברות ״מתקדמות״.

 
"אני רוצה לרקוד, קייט!", צילום: יאיר מיוחס

כמו ריקוד . אילם .
 
את היצירה המרתקת הזאת ראיתי פעמיים בזו אחר זו במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, וכך התאפשר לי להבין את סודה שנרקם בסיוע ייעוץ דרמטורגי של כרמל ידיד-ליבוביץ׳, ואת סוד הביצוע הנפלא של חמש המבצעות, שותפות יצירה במהלכה התרחשותה, המגיעות מרקעים אמנותיים מגוונים.
 
אילנה בר, חיה ברשינסקי, תמר לם, טליה דה-פריס ויעל פינקל חיות את תפקידיהן, מאתגרות את עצמן וזו את זו כשהן מוצאות בכל הופעה ביטוי חדש, תנועה, או תגובה שונה מזו שהייתה קודם לכן. לכל אחת מהן יש נוכחות ברורה בהתנהגות, באופי התנועה, במבע השותק, בפרצי מלל, בהדרכת לי טפרברג-קנאי, וגם בתלבושת המיוחדת לכל אחת.
 
מפעם לפעם נראה שהן מפתיעות גם את טפרברג היושב בפינה ומשתתף בעלילה בקולו - כאותו מספר במחזה - ובניווט התאורה מלאת האווירה  שעיצבה עדי שמרוני, את האפקטים והמוזיקה של איילת לרמן שהייתה שותפה ליצירה ויחד ערכו את הפסקול המוזיקלי שבמרכזו הפרק השני של החמישייה לכלי מיתר אופוס 163 (D. 956) מאת פרנץ שוברט השב ונשמע כנעימת נושא נוסטלגית.
 
הנוגה והכאב הנשקפים מתוך הפרק הזה נמסכים לתוך  הלהיטים של לי הייזלווד, לאונרד כהן, טום ווייטס, ניק קייב, לואי ארמסטרונג ואחרים הבוקעים מהרדיו כאילו בהזמנה אישית של כל אחת מהחמש שהגיעה תורה לרקוד. אלה רגעים שבהן כל אחת מהמבצעות מגלה גוונים חדשים ומפתיעים, לעתים משעשעים, כשהיא מדמה לעצמה חירות אך נתקלת במציאות הקבועה - וחוזרת אל המבנה ההרמטי של היצירה.

"אני רוצה לרקוד, קייט!", צילום: יאיר מיוחס
 
וכך בסופו של דבר גם ארי טפרברג מביא את יצירת תיאטרון-המחול המיוחד שיצר אל סיומה המרגש בציטוט מעובד של סיום המחזה של בריאן פריאל: ״אני מבין שזה זכרון שאין לו כל קשר לעובדות. הוא כמו מוזיקה, שאתה שומע בעיניים חצי עצומות. שאתה שומע ומדמיין בעת ובעונה אחת. היא נשמעת כמו המוזיקה, אבל כמו ההד שלה גם יחד. ואם תפקח את העיניים, הקסם יעלם. כמו ריקוד. אילם. והשפה עצמה נעלמת, כי אין עוד צורך במילים".