מחזה על קבוצת חיילים מתאר חוויית-אחווה משובשת שהמערכת איננה מצליחה לסלק מתוכה
מצבים נפשיים
,
אישיים וחברתיים
אין כמעט מי שלא עבר ״זובור״ כזה או אחר בחייו, החל מימי הילדות המאושרת בגן הילדים ועד עתה, אבל לא במשמעות של ״עד כאן״ האומרת כי די והותר, היה ואין עוד. פסיכולוגים בגרוש יגידו שזה טבע הקבוצה האנושית שהיא בוחרת את החלש ומתעמרת בו. פסיכולוגים בשנקל יכתבו על כך מאמרים, ופסיכולוגים רציניים יודו שאין טיפול קבוצתי ומשום כך אין סיכוי שהתופעה תיעלם.
בצה״ל לא אוהבים את התופעה הזאת. קצת בניגוד די צבוע לצבאות אחרים שמודים כי ההתנהגות האלימה בין החברים והאחים לנשק מיועדת לגבש ולחזק את היחיד, את הקבוצה בתא הקטן ביותר ואת המערכת הצבאית הגדולה. ככה זה כשמעבר לפינה מסתתר האויב. צריך ללמוד להתגבר. גם לתנאים של שבי וחקירות צמודות עינויים.
זובור, הטרדות, הלשנות, הפחדות וסחיטות - כל אלה ואף גרוע מזה - מככבים במחזה ״אחים״ מאת שי שבתאי, שזכה בפרס המחזה הטוב ביותר במסגרת ״צו קריאה 2013״ של צוותא, ורבבת השקלים שהוצמדו להכרזה נועדו להפוך אותו ממחזה כתוב להצגה דינמית.
ואת המשימה הלא פשוטה הזאת נטלה על עצמה נועה שכטר, במאית צעירה העושה את צעדיה הראשונים בתאטרון, וכבר בהצגה הזאת מגלה חושים בריאים של תבונת במה, ויכולת ליצור מבנה צורני. היא עושה זאת מצוין בעזרת נטע וייס ומורן עמיר שעמם עיצבה את התלבושות הצבאיות ואת תפאורה המשתמשת בתיבות נשק כמראי מקום המשתנים מאוהל, למשרד, לשירותים, למגורי בנות ועוד.
כל תמונה והמיצוב של השחקנים משתנה - אך לא רק חזותית. למעשה מהר מאוד שכטר מצליחה להשתמש בטכניקה הבימתית כמעצבת מצבים נפשיים, אישיים וחברתיים של חמישה חיילים, מפקדם החדש, ומש״קית הת״ש שלהם בפלוגה המסייעת בגדור החי״ר שבה הם תקועים.
...
אחים (תמונת יחסי ציבור)
משחקים של כוח
המפקד החדש רוצה לשנות, אך הוא עצמו, כפי שיתגלה, אינו מסוגל לאמץ את מלוא הנורמות החדשות - שלמעשה היו קיימות כבר קודם אך איש לא הקפיד על שמירתן כל עוד לא הופרו בגלוי. הוא גם מגלה כי החיפוש אחר החוליה החלשה איננו רק עניין לשעשועוני טלוויזיה. חיילים ותיקים תמיד יחפשו את החדש החלש ויזמברו אותו בזובור מסורתי או חדשני וברוב המקרים אכזרי. שהקרבן יתחסן או שימצא עצמו מול הקב״ן.
הדיאלוגים של שי שבתאי טובים וקולחים, ואין בהם מטען חריג של זיוף. הוא איננו מנסה להיות פסיכולוג ובכך הוא מצליח לעבור משוכה קשה של ״הבנה״ - של המתעלל העיקרי ושל הקרבן המנסה להתגבר ולאמץ את התודעה שככה זה היה תמיד וכך זה יהיה, וזה זמן קרבן שלו. מי שינסה לעצור את זה יהפוך מהר מאוד להיות הקרבן הבא להתעללות אכזרית אף יותר הנובעת מיצר הנקם.
כאמור, נועה שכטר ביימה הצגה שמאירה את רעיונותיו של שבתאי, ובסיוע תאורה פשוטה ועניינית של יעקב סליב ועיצוב תנועה של שירן לגזיאל היא הצליחה לגבש יחידת-משחק מגובשת מצוות השחקנים הצעירים העושים צעדים ראשונים וטובים על במה.
ניר ברק נראה כקרבן אידיאלי (סליחה) לכל זובור והוא עושה זאת מצוין. גם אורי זלצמן מגיש משחק כריזמטי טבעי לברגמן המנהיג, חוד החנית של ההתעללות. מסייעים לו עמית רייס המרגש כמשולם שבעצמו יידרש לשלם, יאיר פיש כגוזלן המבוהל ויונתן שוורצברג כחוטה החומק בין הצללים. ירדן לויתן כמש״קית הת״ש ויואב כהן כמ״פ החדש מייצגים במשחק מדויק את הנאיביות המתקרבנת של מי שרוצים לשנות אך בלי להרגיש תורמים לסיוט הממתין גם להם.
אחים (תמונת יחסי ציבור)
בסיכום, הצגת ״אחים״ של שבתאי ושכטר מביאה ביכולת מרשימה את סיפורם של חיילים שיצאו למסע ארוך ולא ידעו איפה יש תחנות ריענון או יציאה, וגם לא מצאו אותן אך גילו שהדרך לגבורה עוברת לפעמים קרובות בגהינום הקטן ששמו זובור. וזה נכון גם באזרחות שהם מייחלים להגיע אליה בשלום, וימצאו עצמם נתונים לאותם משחקים של כוח, ואיש לא יוכל להגיד ש״הוא לא ידע״.
26/03/2015
:תאריך יצירה
|