מציאות כמייצרת תרבות  
  
עשר שנים רודפים בתאטרון תמונע אחר אמת אמנותית. כיוון שהמקום שבו מצויה אמת אחת מציה גם אמת אחרת, ומכאן שריבוי האמת הוא אחד מבסיסי קיומנו לצורותיהם, הרי ברור שפסטיבל א-ז׳אנר הוא מקום טוב להיפגש לדייט עם חתיכת אמת שתנשור מעץ הדעת, אולי מעץ החיים. בעיקר כשמדובר בצמד המושגים "מלחמה" ו"שלום". 

בשנים האחרונות הצטרף יאיר ורדי, מסביר פנים וג׳ינג׳י תוסס, לנאוה צוקרמן בצוות ההנהגה הרעיונית של המפעל וגם השנה הוא ערך, דחף, וניהל את מהלכיו (וגם את הקהל שצבא על דלתות האולמות). הוא אפילו מצא זמן להציץ במילון אבן שושן כדי לגלות את ריבוי פניה של מילת הקסם הזאת ״מלחמה״, זו שתארח את המילה האחרת, "שלום" ר״ל, רק כשהיא סגורה בכתונת הכפייה של הסוגריים.
 
״מספיקה הצצה בהגדרת המילון ל"מלחמה" כדי להבין כי מילים אלו הופכות להיות המראה לתרבות בה אנו חיים״ כותב ורדי בתכניית הארוע של השנה, ״מילים המעצבות את צורת חיינו; זה מחלחל במחשבותינו, ברחובות, בכבישים, במוסדות, באמנות שלנו ובהגדרה העצמית של זהותנו. אנו חיים בתוך מציאות של מלחמה מתמשכת, בה מתרחשות כל הפעולות שלנו- במרחב הציבורי, הבין אישי והאישי, במרחבים החיצוניים ובמרחבים הפנימיים של חיינו".
 
בהתאם לכך ולאחר מיון עשרות רבות של רעיונות של יוצרים ותיקים או צעירים נבחרו תריסר יצירות שהועלו בשלושה מקבצים בשלושת אולמות תמונע, וכן שבעה (אם ספרתי נכון) מיצגים-משחקים והקרנות וידאו באולם המבואה ובבר -  לא כולל מופעי המוזיקה הלוהטים בסיומו של כל ערב בסוף השבוע שעבר.
 
על אלה כותב ורדי ״אנו מנסים לפרק לגורמים ולהבין את המציאות המלחמתית בה אנו חיים וכיצד זו מגדירה או מייצרת תרבות". בהמשך דבריו אפשר לאבחן את המשיכה החזקה של תפיסתו כאוצר ועורך לעבר הפרשנות המסורתית של המושג ״מלחמה״, ולעבר הייאוש מהסגר המוטל כאן על ה״שלום״.
 
התוצאה הייתה עבורי כינוס מרתק בן שלושה ימים שבמהלכו הותקלתי ברעיונות פשוטים ביותר, כמו זה של סמדר יערון, בדקות קצרות של ריקוד ייאוש-תקווה, או מורכבים ביותר כמו זה של רותם תש״ח, שלקח את מערכת העצבים האנושית ובנה ממנה מופע ״מעצבן-מרתק-מצחיק-מדאיג״ של מחול מדויק מאוד הנע ונד בין מבנים של קוביות דומינו ושל כוסות חד-פעמיות. בנייה והרס, זהירות ורשלנות, טקסטים זועפים ומילים מרגיזות. 

סמדר יערון, צילום: גדי דגון  
  
  
הקהל ככלי אמנותי
 
בין שניהם הפתיע גיא ברנרד רייכמן עם יצירה בלתי אפשרית במהותה, ״המדריך למחול צודק״. כיוון שאין מחול כזה ברור כי מדובר בניסיון מעניין להגיד משהו על המצב באמצעות רעיונות מחוליים המתרחשים מאחורי שערי תייל, ולכאורה בקרב הקהל הצופה בהם. היצירה מזכירה במשהו את According To Law של ענת כ״ץ וארז מעיין, בכך שהוא ״ניתוח מארג יחסי הכוחות המשפטיים המתקיימים על הבמה".
 
השיתוף עם הקהל היה ונותר הכלי החשוב ביותר של א-ז׳אנר, כלי אמנותי אם תרצו. ואת זה אמנם ניתן לפרש בדרכים שונות, מהפסיביות שמסתתרת בתגובות כמו שקט מוחלט או צחוק רועם, ועד לאקטיביות טבעית חופשית מסייגי המערכת, שמאפשרת לקהל לנוע כרצונו, להגיב ולהתערב כרצונו. יש יוצרים שבוחרים את המצב הרצוי להם, ובעיקר כשמדובר בשותפות אקטיבית. כאוס ואנרכיה אינם נתינים טובים כל כך לשלטון אמנותי, נאור או עריץ.
 
דפנה זילברג בחרה לשלוט בשותפות הקהל כשבחרה ביצירתה ״כרטיס לקרקס״ לשחזר דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת הקודמת. מירי רגב, גדעון סער, מירב מיכאלי ואחרים דנים במלוא הרצינות בבעיית המסתננים שכבשו את החיים בשכונות דרום תל אביב או באילת. את הדמויות האלה ואחרות בוועדה גילמו שחקנים ושחקניות אבל גם לכמה אנשים מקהל ניתנו תפקידים. זה היה מצחיק אבל בניגוד למובטח האירוע לא הפך במהירות ״לזירת קרב שכולם נוטלים בה חלק״.
 
אולי משום שהדיון שנבחר היה די משמים ורק התפרצות זעם אחת של אחד מנציגי השכונות הסובלות הזכירה שמדובר באמת (אחת מרבות, יש לזכור) בנושא כואב שהמחנות הפוליטיים נאחזים בו כדגלים לעמדותיהם. גר אתה בארצך? תשכחו מזה. אולי לא אחמד טיבי בנוסח נדב בושם, שישב ושתק כל הזמן.

דפנה זילברג, צילום: גדי דגון 

 
ענת ארבל ב״דיונות״ ניסתה ללמד את מורן אביב איך להיות ענת ארבל בעזרת כמה עשרות ק״ג של זיפזיף שפיזרו על הבמה שהן ניסו לשרטט עליו את הדרך הביתה. הזכיר במשהו חיוור את ״הדרך לעין חרוד״ של עמוס קינן בנוסח של  צבי סהר. אולי היצירה הבימתית המושלמת לאירוע כמו א-ז׳אנר שעניינו "סלע קיומנו".
 
אדריכלי המלחמה הבאה
 
בסיכומו של דבר, הסלע המוצק הזה, לכאורה או למעשה, הוא גם מושא השאלה המרכזית שמעניינת את יוצרי א-ז׳אנר ואת צוקרמן, ורדי, תמונע והקהל: למה לנו מלחמה ואיך זה שאין שלום.
 
תשובה חלקית, מצמררת ומוכרת גם יחד, הביאה השחקנית והאקטיביסטית עינת ויצמן עם שרשרת התגובות שקיבצה מאלה שהציפו את הרשת ותקפו ותקפו, אררו, זיהמו את עצם קיומה, דעותיה ואמנותה.

עינת ויצמן, צילום: גדי דגון 
 
תשובה מרתקת נתנה גם אסנת קלנר כשהושיבה את בעלה יחד עם ילדתם התינוקת בת חודשים ספורים על שטיח במרכז אולם הסייקל בעוד הרקדנית הנהדרת אילנה בלסן נעה סביבם במסע של שמאנית השרה שירי ״מולדת״ כלוחמת אינדיאנית שחזרה מעיראק בניסיון לחולל שלום. הניגוד בין השלווה התמימה של האב ובתו לפאגאניות של הריקוד  יצרה את ההקשר הסמוי לכאורה למציאות הלא-לכאורה סביב לנו.

דב אור נר ועתליה ברנזבורג, צילום: גדי דגון  
 
שתי יצירות עסקו בהנצחה, ובעיקר זו של דב אור-נר ועתליה ברנזבורג - המופיעה כליידי גאגא - שני יוצרים מקיבוץ חצור, כ-30 ק״מ קו אווירי מעזה. יצירתם הצליחה להביא תגובה אישית אמנותית ברורה למלחמה שהייתה שם תחת הכותרת ״עמוד ענן״ שכמו אחיותיה, הגדולה ״עופרת יצוקה״ והצעירה ״צוק איתן״. בגישה מקורית השניים הצליחו להעלות באוב את המלחמה ואת הקרבת קרבן אדם.
 
בעזרת ציוריהם ששרדו את האש וניתנו לנו כמזכרת, גם אנחנו, הקהל שוחר האמנות שמילא את אולמות תמונע עד אפס מקום, הפכנו לאדריכלי המלחמה הבאה, זו שתהיה אנדרטה לקודמתה, ותוליד את הבאה אחריה. השלום יישאר נושא חשוב אבל נחבא אל הכלים בארון העתידי של א-ז׳אנר.