יצירה של מסר פוליטי
 
שתי האופרות הראשונות שכתב ג׳וזפה ורדי בתחילת הקריירה המפוארת שלו נעלמו מהר מהרפרטואר של בתי האופרה באיטליה ובעולם וכדי לראותן כיום צריך לחכות לעונת הקיץ שבה הסטודיו של "לה סקאלה" אולי יחדש אחת מהן. כך זכיתי לראותן, והאמת היא שההפסד קטן מאוד.
 
האופרה השלישית שכתב והועלתה לראשונה ב-1842 היא כבר סיפור אחר ויש בה יותר מרמזים חולפים לעושר המוזיקלי שישפע מעטו של מלך האופרה האיטלקית לדורותיה. זו היא, כמובן, "נבוקו", המשתמשת בסאגת גלות בבל והקמת הבית השני ויוצרת מניפסט פוליטי חשוב בתולדות איטליה ששיאו הלוהט מאז ועד היום, כהמנון לאומי לא-רשמי, הוא מקהלת הגולים העברים על גדות נהרות בבל, הפרת והחידקל. 
 
מלכתחילה ורדי סירב לכתוב מוזיקה לליברית של טמיסטוקלה סולרה אך בסופו של דבר נכנע, ו"נבוקו" נחלה הצלחה גדולה, הועלתה 57 פעמים באותה שנה והפכה אותו ממלחין אלמוני למלחין המבוקש ביותר באיטליה בתקופתו. מכל זווית איטלקית "נבוקו" היא אופרה פוליטית שבאמצעותה ורדי התעמת עם הקרעים בחברה האיטלקית תחת הכיבוש הצרפתי, וקרא לאחד את השורות תחת דגלו של מלך אחד, ויטוריו עימנואלה. 
 
וכך גם מנקודת מבט יהודית - וגם אם לא לכך כוונה, "נבוקו" היא סיפור המתחרה בפנטזיות שנקבצו בהגדה של פסח. עלילתה נפתחת בסיפור חורבנה של ירושלים על ידי נבוכדנצר (נבוקו) וחילותיו ומתפתחת לסיפור הכולל סיפור אהבה בין בתו לפננה לישמעאל, כפי שבחרו ורדי וכותב הליברית לקרוא לאחיינו של צדקיהו מלך יהודה. כנגדם, וגם כפי שיתפתח, ניצבת הבת-הלוחמת אביגיל, שמנצלת התקף שגעון גדלות של אביה כדי לחולל מרד נגדו ולהורות על הרג הגולים כנקמת נקם באחותה.
 
אלא שאביגיל איננה בתו הביולוגית של נבוקו אלא רק שפחה שגידל באהבה, והיוזמות הרודניות שלה נקלעות למצוקה כאשר נבוקו מתעשת מטירופו שלקה בו בעקבות הרמת קולו כנגד אלוהים. היא בולעת רעל ובגסיסתה מבקשת מחילה מאביה ומאחותה המתכננים כבר את שיבת הגולים לירושלים וכינון בית המקדש השני על חורבות הראשון. תרגום הכתוביות של ישראל אובל האיר יפה את השילוב בין מסורת הטקסטים האופראיים לבין זו של הטקסטים התנ״כיים. 
 



נבוקו (צילום: יוסי צבקר)




מבנים תלויים ונעלמים
 
למרבה הצער את העלילה והמוזיקה המלהיבה בחרו להעלות הפעם בהפקה שהתיאור "מגוחכת" עשויה להחמיא לה. אולי כדי שלא יימחק רושמה הגרנדיוזי של ההפקה שהועלתה למרגלות מצדה לפני חמש שנים. במקום צוק איתן ברקע קיבלנו מקרמה גדול של מגיני דוד כסמל של חומת ירושלים, שכדי להפילה נדרשו ארבעה שחקנים עם חניתות שהיכו בה כמגרשי יתושים עד שנתלשה מהצוג שעליו הייתה תלויה.
 
התמונה הראשונה התנהלה לצד המזבח עם ארבע קרניים, שזה עוד לא נורא כשלעצמו עד לרגע שבו נבוקו אמור לנתץ אותו, ואז למרבה המבוכה הוא פשוט לקח חנית וקרע את הנייר שממנו בנו את המזבח הנייד. תמונת הגנים התלויים בבבל הייתה יציבה מאוד עד סיומה כשפינו את המבנים המסוגננים למעלה מחסן התפאורות שמעל הבמה. או אז היו רגעים של מבנים תלויים ונעלמים.
 
ומשם כבר פונתה הבמה מכל חפציה עבור תמונת הגולים המקוננים געגועיהם לציון על גדות נהרות בבל. חמש דקות מתות שבהן נחצתה הבמה כים סוף ובתווך נקוו מים רבים, כמו אלה שמשה הפיק מהסלע במדבר. בעוד המסה הגדולה של המקהלה ניצבת משני עברי התעלה, החליט הבמאי שחלק ממנה ישיר ברגליים יחפות בתוך המים. לפחות הם יכלו להזדהות עם הסבל הלאומי, יחד עם כל חבריהם.
 
גם פירוק הנהר נמשך כחמש דקות של המתנה למערכה האחרונה שבשיאה, כאשר נבוקו מכריז על כינון הבית השני, אותו מקרמה של מגיני דוד קם מאפר וחומת הר הבית נשלפת לתחייה מרגשת. ואם לא די בכך אז יש סוס עץ גדול צבעוני-פסיכדלי על גלגלים, ויש שפע תלבושות בסגנונות שונים, מתקופות שונות, כולל האלה המגוחכות של הלוויים או הכהנים שכולם לובשים תכשיט גדול דמוי החושן (אך בלי אבני השוהם), בעוד הכהן הגדול קיבל תכשיט קטן של מגן דוד. 

בתוך אלה אין זה מפתיע שהבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה, שנוצר עבור האופרה הישראלית והאופרה המלכותית של וולוניה, ליאז׳ (בלגיה), נותר שטוח, עם הפנים לקהל, וברגעים הדרמטיים הגדולים מוטב היה לעצום את העיניים ולהתמכר לאשדות המוזיקה שיש בה כמעט קטלוג לרבים מהישגיו הבאים של ורדי באופרות הגדולות שלו. 


נבוקו (צילום: יוסי צבקר)




נבוקו (צילום: יוסי צבקר)


אשדות של מוזיקה
 
את אלה, נחלים מפכים חרש, נהרות גועשים וימים רוגשים של צלילים נהדרים, הפיק המאסטרו דניאל אורן בידיו, בגופו, במבע פניו, בקולו ובשרביטו מהתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מוזיקה מרגשת, לעתים מפתיעה בעדינותה, לעתים מרעישה באפקטים הדרמטיים שלה, ותמיד זורמת היישר מבור התזמורת אל לב המאזינים לה. בקטעים הסולניים הפיק המאסטרו מנגניו ביצועים יפהפיים, ובהם, כמו גם בקטעי התזמורת כולה, הוא היטיב לשמור על איזון צלילי בין התזמורת לסולנים שעל הבמה.
 
ואלה בבכורה אמש היו במיטבם. את תפקיד נבוקו שר בקול גדול ובמבע עשיר גוונים יונוץ פסקו, המוכר היטב לבאי האופרה הישראלית, כמוהו כקרלו סטריולי בתפקיד קטן של כהן הבעל, וגיא מנהיים כקצין נאמן לנבוקו. מרשים במיוחד בתפקיד זכריה הכהן הגדול היה ראפאל שייווק שהגיע להשתתפות חד פעמית בבכורה. אני מקווה שהזמרים האחרים ששובצו לתפקיד ירשימו גם הם. גם זמר הטנור הצעיר דומניקו מניני היה מצוין בקולו החזק ובמשחקו כישמעאל. חבל רק שהלבישו אותו עם מגפיים כרפתן בקיבוץ.
 
מצוינות ומרשימות בזמרתן היו שלוש הנשים: אנה פירוצ'י אדומת השיער שהפיקה מגרונה פרצי צלילים עוצמתיים ברגיסטרים הגבוהים שוורדי כתב לתפקיד שרק זמרות מעטות מעיזות לשיר אותו. היא הייתה נפלאה במיוחד בקטעים הליריים הכמעט חרישיים של התפקיד. גם רוקסנה קונסטנטינסקו כחולת השיער בתפקיד פננה הייתה מרשימה בלגאטו של קולה היפה. אנה וסילביצקי הייתה טובה כאחותו של הכהן הגדול.
 
ואחרונה, מצוינת ומרשימה בעוצמתה ובלחישתה הייתה מקהלת האופרה הישראלית שהוכנה מצוין על ידי איתן שמייסר ונוהלה בניצוחו הגדול של דניאל אורן בכל הקטעים המרשימים שוורדי העניק לה. ולמי שמחכה בסבלנות לסוף זמרת המקהלה בקטע על נהרות בבל, מכין המאסטרו הדרן המאפשר לקהל להצטרף בעזרת הקרנת כתוביות של הטקסט האיטלקי. מחווה משעשעת, ולמען האמת גם מביכה. 



נבוקו (צילום: יוסי צבקר)





וכך, בסיכומו של דבר החזירה האופרה הישראלית את "נבוקו" ממצדה אל משכנה, בהפקה שיתרונה הגדול והיחיד הוא בכך שפינתה את תשומת הלב והאוזן אל המוזיקה הנהדרת ומבצעיה. 

לרכישת כרטיסים