צעיר , מכווץ , משתוקק
 
אי אפשר לומר שמחזות של חנוך לוין שלא הוצגו, ויש כאלה קרוב לעשרים, הם בגדר נעלם. כולם מופיעים בכרכי המחזות ובאתר המצוין של כל כתביו, המנגיש כל מחזה, אם הוצג ואם לאו, לעיון ולהנאה ואפילו לנסות ולהשיג היתר להעלותם, כפי שקרה ועוד יקרה, בעיקר בבתי הספר למשחק.
 
וצריך לזכור כי לא כל מחזה, אם הוצג כבר אם לאו, הוא ממיטב היצירה של לוין ובוודאי שאין טעם לנסות ולהעריך את טיבם של אלה שלא הוצגו על פי הנתון הזה. לוין עצמו קבע בדרך כלל את מה יבקש להעלות, בבימויו שלו או של זולתו. רבים מהם הונחו בצד דווקא משום נוכחותו המסיבית על במות התאטרון הישראלי, ואיכותם נבחנת כיום כחלק בלתי נפרד ממורשתו.
 
לאחר פטירתו בקיץ 1999 כבר הועלו עשרה מחזות כאלה ועתה הגיע תורו של המחזה ״מבויש עד תום״ (המופיע לצד מחזות נוספים שלא הוצגו בכרך השמיני של מחזותיו ״מתאבל ללא קץ ואחרים״ (1999, הוצאת  הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה), והצגת הבכורה העולמית שלו הועלתה בסוף השבוע באולם הקטן של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.
 
במרכזה של עלילת המחזה ניצב צימר פריי, שמתואר כ״צעיר ומכווץ שמשתוקק לטורנש״ שהיא ״צעירה ויפה, מחוז כיסופים״. בדרך אליה הוא חייב לפגוש את מנהלת ענייניה הובה שאיננה צעירה ויפה, לקנא במחזר, רישארד, ששמו כבר מעיד עליו שהוא ״צעיר ומקסים״.

ויש גם שני מחזרים ותיקים, זיפשטיק ה״מבוגר ומיובש״ ושוורקאקט ה״ישיש ומקומט״, שצצים לו בכל תחנה במסע המבויש שלו אל לבה. בדרך יש עוד שתי נשים, אחת ״בשלה ודשנה״ והאחרת ״בשלה ומוצקה״, וזבן במחלקת תחתוני נשים ״קשיש ומרוט״.
 
הצרה היא שצימר פריי הפותח את המסע הזה בהצהרה חגיגית וכנה ש״בלתי נדלית היא תשוקתי להגיע לדרגת ארוס לגברת טורנש״ איננו מוצא את הדרך להגיד לה אפילו ברמז מה עם לבו. אבל הוא מדבר, בגילוי לב בדרך כלל, עם הקהל ולעתים גם עם הובה, המנהלת החוסמת את דרכו, מאפשרת הצצות, ובאחד הרגעים המפתיעים ביותר, והפיוטיים להפליא, היא עצמה נכנעת לצימר שמוצא את המילים הנכונות, אבל רק ללבה, ויחד הם רוקמים לרגע קטן חלום שיסתכם אי-פעם בשאלות שלוין הציג ב״תוחלת החיים״ ובזיווגים אחרים.

"מבויש עד תום", צילום: רדי רובינשטיין
 
סגנון קברטי עליז
 
המחזה נפתח בשוליה של מסיבה שבה התאהב צימר בטורנש, והבמאי נועם שמואל בחר לפתוח את ההצגה במסיבה הזאת ובכך נתן את האות לסגנון הקברטי העליז והקורץ שבחר לעצב באמצעותו את תלאות הביישנות של צימר. לעזרתו גויסו התנועה שעיצב עמית זמיר ובעיקר המוזיקה המקורית של שי בן יעקב התואמת את סגנונו של לוין, וגם ניגן אותה בהצגה בפסנתר, אקורדיון וכלי נקישה.
 
אביה בש הוסיפה את המגע הצבעוני של כל התלבושות, ואורי מורג השלים את אווירת הקברט בתאורה נבונה שהבדילה בין הרהורי לבו של צימר להתנהלותו המסורבלת במכנסיו השחורים ובחולצה אדומה הגזורה מהבד המודפס עם עיטורים של התפאורה הצנועה והיפה של ניב מנור. דן ענבר סייע בתחום השפה והניהול האמנותי היה של לילך סגל.

"מבויש עד תום", צילום: רדי רובינשטיין
 
וכרגיל, והרי זה העניין החשוב ביותר בהצגות בתי הספר למשחק, נועם שמואל הצליח לעצב את הדמויות של לוין במשחקם של השחקנים הצעירים, הנכנסים עתה לישורת האחרונה של לימודיהם לפני שייצאו אל מבחנה של מציאות התאטרון הישראלי המקצועי. והם, לפחות על פי ההצגה הזאת, כבר מוכנים.
 
בראשם תום גרציאני הנושא על כתפיו את ההצגה בתפקיד צימר פריי. התפקיד נשמע ונראה כמעט כמונולוג ארוך עם אפיזודות המאירות את עולמו המבויש והאבוד אך מלא התקווה. גרציאני עומד במשימה מהתחלה ועד הסוף ומצליח לעורר אמון ואמפטיה. כמוהו דון לני גבאי המצוינת בעיצוב נוקשותה של הובה, מנהלת העניינים, והיא מתרככת ונשית בשיא הרומנטי הפיוטי של המחזה. 
 
תמרי שחר מצוינת בשני תפקידיה כמנהלת בית הקפה אוסטרליץ וכמהלת אגף תחתוני הנשים בחנות היוקרתית פאנטי-ברה. אליאור אמסלם, עופר רוטנברג ועידן אשכנזי מוסיפים בהתלהבות יפה את הצד הקומי-עלוב של החיים בצל, ודין מירושניקוב (תלמיד שנה א׳) מוסיף גוף שרירי מרשים, בלי טקסט, כרישארד, מאהבה של טורנש. בתפקיד הזה, בתנועה מדויקת, בחן רב וללא טקסט מעצבת אינה בקלמן את מושא האהבה, ואלין לוי מצטרפת אליה מצוין כחברתה ואף היא במשחק שכולו תנועה.
 
בסיכומו של דבר, המפגש עם ״מבויש עד תום״ בסטודיו של יורם לוינשטיין מזכיר לנו כי פעם היה כאן חנוך לוין, אחר כך הלך, אך הוריש לנו אוצרות קטנים וגדולים, כאבני חן רבות גוונים, לקשט את חיינו האפורים.