שמונה יצירות מחול חדשות שהועלו במסגרת "הרמת מסך 2005" חשפו יוצרים שהביטו פנימה בתמיהה אל מערכות יחסים אישיות, אינטימיות, אלימות ונואשות.
כאוס אלים ופסימי
אם יש מכנה משותף ליצירות שהועלו בארבעה מתוך חמשת המסכים שהורמו בסוף השבוע בסוזן דלל הרי זה נכונותם של היוצרים עצמם, הכוריאוגרפים, לחטט בתוך נשמות אבודות וכואבות ולנסות לדבר בשמן ואתן.
ואם בכל זאת יש סיבה לאופטימיות בתמונת המחול שהם יצרו, ובתוך הכאוס האלים והפסימי שלתוכו העזו להציץ, הרי זה מצד הביצוע של הרעיונות האלה. בכל היצירות בלטו הרקדנים, כיחידים וכקבוצות, וברמה גבוהה במיוחד (ועדיין לא ראיתי את מסך 3 שבו 5 יצירות סולו).
על אלה כדאי כבר עכשיו לציין את התרומה החשובה, ולעתים מרתקת כשלעצמה, של המוזיקאים שכתבו במיוחד או ערכו פס-קול מורכב, ולראשונה מזה זמן רב זכו כולם – מוויואלדי ועד דידי ארז - ששמם יופיע בתכנייה המפורטת שנערכה למפעל החשוב הזה.
"מהלכים מתוכננים לשקט"
יצירתה החדשה של ענת דניאלי (מסך 1) כתובה לרקדנית אחת, לשלושה רקדנים ולארבע בנות הרביעייה הישראלית העכשווית שניגנו על הבמה את המוזיקה של המלחינים טנדון ויוסף ברדנשווילי ובצעדים קטנים השלימו את מרקם התנועה שנוצרה על הבמה.
ההתחלה הייתה קצת מהוססת, אך לאט לאט, בקטעי סולו, דואטים, שלישיות ורביעיות צברה תאוצה שהגיעה לשיאים סוערים מאוד ומרתקים לקראת סיום, בתוך פרצי כוחניות של בחינת היחסים, בחיפוש אחר הרוגע הנעלם.
הרבה יופי היה בשימוש המיוחד של הרגליים כמכוונות תנועה, עוצרות אותה או משנות כיוון. אורנית מרק שלטה בכיפה באנרגיה שלה, ושלושת הגברים – יאיר ברעלי, עירד מצליח ומאיר פריד נתנו לה "פייט" חזק ומרתק.
אריאל אפרים אשבל עיצב תאורה יעילה ואיריס נייס עיצבה תלבושות פשוטות ונוחות בגוונים כהים.
"Rabbit Habit"
את "מסך 2" פתח דואט הגברים של יוסי ברג, שביצע אותו עם הרקדן המצוין עודד גרף שהיה שותף גם לפיתוח הקונספט והדרמטורגיה של היצירה. ואכן, זו יצירה שבה הקונספט משתלט לא פעם על הזרימה הטבעית, עוצר אותה ומחזיר אותנו לאחור אל צעדים ורעיונות שכבר הוצגו.
הדואט מוגדר על ידי יוצריו כ"משחק אחד, שבו הם מביטים זה על זה ומגיבים למבטו של האחר"
. משום כך המחול נראה כשרשרת של חזרה לשעשועי ילדות בארגז חול, ולא מעט בזכות עיצוב הבמה על ידי טליה אורבך, שאף עיצבה את התלבושות, והתאורה שעיצב אייל תבורי.
באמצעות השעשועים האלה מנסה ברג לבחון את טיב מערכת היחסים בזוגיות הגברית, אם כי בסגנון תנועה שנמנע מביטויי גבריות לשמה, ואף מיצירת מגע ישיר, ותוך הדגשת מרכיב האספקלריה שביחסים הכובלים שהשניים כנראה מנסים לברוח מהם.
את פס הקול המזמזם עד לעייפה כתב המלחין אוהד פישוף.
"אושר"
במהלך התפתחות הדואט הרעב והטעון במיניות בוטה שיצרו מיה שטרן ותומר שרעבי, ורקדו אותו באנרגיה מלהיבה ועוצרת נשימה צצה ועלתה בי תמונה הפוכה לחלוטין, זו של הסרט הבריטי הקלאסי "פגישה מקרית" שהעניקה לדואט משמעות מיוחדת.
אחר כך שמחתי לגלות בתכנייה שיר של צ`רלס בוקובסקי שמחבר בין שתי התמונות ההפוכות, זו של המחול וזו של הסרט. בין שתיהן נוצרת מערכת יחסים סוערת, נפשית או פיזית, ומתפתחת תלות הדדית שאיננה יכולה לבוא אל מיצויה המושלם אלא בהיותה זוגיות אקראית.
שטרן ושרעבי, 16 שנים ביחד, שבו והפגינו שליטת מוחלטת בתנועה ובשפת מחול מוקצנת שאיננה מוותרת על ביטויי רוך, וגילו בתנועתם המשותפת פנים חדשות ונועזות.
לרשותם היו מוזיקה מצוינת של ז`אן פול זימבריס, תלבושות טובות של נועה ילון, ובעיקר סרט ווידיאו אפקטיבי מאוד, שביים שי דובז`ינסקי וערך רון אילון, והוקרן על כל מה שניצב או זז על הבמה. הסרט העניק ליצירה האינטימית את העומק המרחבי, ואת הקונטקסט האורבני המעיק.
"חזיר"
יציאה מרתקת המתרחקת לכאורה מהמרחב העירוני הביא עמו ניב שינפלד ביצירה מלאת קסם וחידה, "חזיר", שבה הוא מצייר מערכת יחסים משולשת, בין שני גברים ואישה, שלתוכה חודר יצור זר, דמוי אדם שפניו פני חזיר.
בסיוע הפיתוח הרעיוני והדרמטורגיה של אורן לאור, היצירה לובשת לרגעים אופי של אגדה קסומה, שנשברת בקטעים דרמטיים מובהקים או בקטעים שיש בהם נגיעה רכה של הומור. למעשה יש ביצירה יותר מרמז למתרחש ביער של "חלום ליל קיץ" של שקספיר, ולא מעט בעזרת התאורה המצוינת של אייל תבורי.
המופלא ביצירה הוא ששינפלד הצליח לעצב לשלוש הדמויות האנושיות תנועה אינדיבידואלית, ובה בעת ליצור תנועה קבוצתית השואבת מהבלט הקלאסי והמודרני. את רקדניו המצוינים - סיון גוטהולץ, אורי דדש וזוהר שפירא-מנצורה – הלביש בבגדים חגיגיים, כיוצאים לנשף. שלושתם היטיבו לגלם דמויות נבדלות בקטעי דואטים ושלישיות שהציגו את רעיונות הכישוף, התחרות, המשיכה וההתפכחות של הזוגות ושל הקבוצה.
שינפלד עצמו רקד את דמות החזיר בעיצוב כוריאוגרפי רב שכבות. הוא היה רך, מפתה ומתפתה, והוא היה נוקשה, מאיים ורב עוצמה. בקטע אחד הוא אף מפתיע ומנגן חי בחליל פיקולו, ובדואט המצוין עם דדש הוא מגיע לשיא הביטוי הדמוני. דליה לידר עיצבה את התלבושת המיוחדת של החזיר.
אחד מסודות המרקם המיוחד של היצירה הוא פס הקול המוזיקלי העשיר שערך דידי ארז ממוזיקה מקורית שלו ומהקונצ`רטו לחלילית “La Notee” מאת ויואלדי.
"סימני החלקה"
יצירתה החדשה של שלומית פונדמינסקי סגרה את "מסך 2" במחול מורכב מאוד, לא תמיד קל לקליטה (אולי גם בגלל העובדה שהוא בא אחרי שלוש יצירות מורכבות). גם כאן נעזרה הכוריאוגרפית בדרמטורגית, שירה מינצר, כדי ליצור מארג עלילתי למחול שאין לו סיפור קונקרטי דווקא.
על פניו זהו דואט המנסה לתאר מה קורה כאשר בגוף אחד מתעוררות דמויות שונות, ומה הם הסימנים שנחרתים בנפשו או מעידים על האירועים והמהלכים הנפשיים שקדמו או שנותרו באירוע הזה. עם זאת, נראה לי כי פונדמינסקי הייתה משרתת יותר את יצירתה אם הייתה מוותרת על קטעי הסיום החוזרים על רעיונות שכבר ביטאה טוב יותר.
בכל מקרה המחול התובעני זכה לביצוע רב עוצמה של פונדמינסקי עצמה שהסתייעה ברקדן דיולה צ`קברי המרשים, שגם היה שותף ליצירה. את התלבושות האקספרסיוניסטיות מאוד עיצבה שירה וייז, ואת הפסקול המלווה ערך אייל ויינטראוב שגם תרם מוזיקה מקורית משלו. את התאורה הכבדה עיצב אייל תבורי.
"לפרק ת`צורה"
והנה סוף סוף יצירה שאני יוצא ממנה בתחושה נפלאה של הומור, חיוניות ויצירתיות תנועתית מרתקת. זוהי יצירתה של רונית זיו שפתחה את "מסך 4", שבה שתי נשים, רונית זיו וענבר נמירובסקי מתאמנות בסטודיו למחול או בסטודיו אירובי בחדר כושר.
בעוד נמירובסקי משתדלת לבצע בשקידה את התרגילים שלה, זיו נראית כמשתעממת והיא מדברת ומדברת, היא מספרת על חתונתה המתקרבת, מקשקשת על עצמה ועל החיים, על העמדות הפנים ועל זריקות המרץ הנפשיות שהטעינו אותה ואת גופה באנרגיה.
ואז כשכבר נדמה שהכל אישי כל כך, והיא על סף התמוטטות מתעוררת רונית זיו וזורקת לחלל הבמה שכל האמור בעצם מדבר עליה כרקדנית, ועל חבריה למקצוע המתיש הזה. ובכן זה מה שיש לנו. מאמר בתנועה על העוסקים בה. הידד.
רן בנגו ערך פסקול מוזיקלי נהדר שיש בו בנגו וברטוק, ניובי וכימיקל ברדרס, אלן רודה עיצב את הבמה ויעקב ברסי עיצב תאורה מאירת עיניים.
"Motel"
את חלקו השני של "מסך 2" מילאה יצירה בשלה מאוד של רננה רז ועופר עמרם, בשיתוף עם הרקדנים עילאיה שליט וניר תמיר, עם עיצוב במה של יוחאי מטוס ותלבושות של מוני מדניק ופס קול מוזיקלי עשיר מאוד שערך יחזקאל רז.
היצירה מתרחשת בתוך מרחב בימתי תחום במסדרונות-מבואה שדרכם נכנסים הרקדנים פנימה, ושם הם טובעים בים של תודעה אפלה, ומשחררים מתוכה דמויות, רגשות וחוויות שהמרכיב האירוטי בהן דומיננטי, ואפילו היסוד החייתי.
יש ביצירה קטעי מחול יפהפיים, שאולי יש מקום לבחון אם הסדר שלהם אמנם משרת אותם טוב. בכל מקרה שפת הכוריאוגרפיה המוכרת של רננה רז עוברת כחוט השני ביצירה אך הפעם היא בעלת שכבות נוספות.
זאת כנראה תוצאה של העבודה הנמשכת עם עופר עמרם ושל ההבנה שעליהם להשיג מבע תנועתי שאינו נסמך דווקא על מבע משחקי-תיאטרלי, כפי שהיה בעבר. הפעם התנועה והכוריאוגרפיה הן שקובעות את טיב הדרמה.
לפיכך ראוי בהחלט לציין את הרקדנית הצעירה עילאיה שליט שמביאה יופי ותנועה קסומים מאוד (ועוד נראה אותה ביצירת סולו ב"מסך 3"), ואת הרקדן הצעיר ניר תמיר שמשתלב היטב בקבוצה שציריה המרכזיים הם עמרם ורז.
עופר עמרם התפתח מאוד ביכולת התנועה שלו ולרגעים נדמה כי מדובר במי שהריקוד הוא אמנותו המובהקת. ייתכן מאוד שזה גם אחד הכוחות שחייבו את רננה רז לצאת מתוך מסגרות התנועה שבלטו ביצירותיה הקודמות, אך מבלי לאבד את האופי המובהק שלה.
משום כך היצירה הזאת אכן משחררת את הרקדנית המצוינת רננה רז מכבלים רבים, וככל שהיצירה מתקדמת אל סיומה כך גם רז פותחת אפיקי תנועה חדשים של גופה, ומגיעה לשיא בשלישייה מדהימה ביופיה ובכוח הרב הזורם מתוכה.
“עננים ומרק” - חומר החלומות והדמיון
נעה דר הביאה ל"מסך 5" יצירה מורכבת חדשה, הנעה בין מופשט לקונקרטי (כפי שסיפרה כאן בריאיון עם לילך דקל-אבנרי), ואכן יש ב"עננים ומרק" יותר משכבה אחת של מחול.
המחול הארוך מתנהל לצלילי המוזיקה של אבי בללי, כשהבמה והתלבושות המייצגים חופשה לחוף ים עוצבו להפליא על ידי סבטלנה ברגר. ברקע, לכל רוחב הבמה, תלוי צילום של רקיע מעונן שצילמה דורית טלפז. התאורה העשירה מאוד של איתי ארדל מגלה בו פנים של שקיעה וזריחה, של צהריים לוהטים וערב קריר.
שמונה רקדנים מתעוררים מתוך כסאות נוח, קמים באיטיות מופגנת, קפואים, ומשאירים מאחור את צל גופם. אנשים ללא צל, אומרת דר, שמחפשים את חומר החלומות והדמיון, ואגב כך מגלים את החסר בעולמם.
עדיה פרשקובסקי, קארין פרייס, ענת מרון, מור ורדימון וצחי כהן הם בעיקר הכורוס, או המצע החברתי סביבתי לשלושת עמיתיהם הנושאים בעול העיקרי של היצירה – ענבל אלוני המרשימה, הראל קיי ואלדד בן ששון שהניגוד ביניהם יוצר מפגש תנועה מרתק.
במרכז היצירה סולו מדהים באיכויותיו של אלדד בן ששון, שהוא מבצע בעיניים עצומות, כשהוא נזהר מלהיתקל בתיקים התוחמים לו את משטח הריקוד. בן ששון מביא ליצירה פיזיות אנרגטית מתפרצת, ככל שהסולו שלו מתקדם.
בחלקו האחרון של הקטע המרכזי הזה, ולקראת סיום הסולו הופך לקטע קבוצתי אלים מאוד. בסופו מוטל בן ששון מותש, ונעה דר השכילה לתת ברגע הזה של המחול את המגע האנושי האמיתי ביותר – כאשר אחת הרקדניות הגישה לו את החולצה, שתספוג את זיעתו הניגרת, ובקבוק מים להשיב את רוחו.
בסיכומו של עניין "עננים ומרק" היא יצירה בעלת יופי מיוחד, וגם כאן אני מאמין כי במשך הזמן נעה דר עוד תהדק אותה ותחזק את מרכיביה העיקריים.
לפירוט התכנייה של "הרמת מסך"
13 בכורות ב"הרמת מסך"
20/11/2005
:תאריך יצירה
|