הישג אמנותי - פוליטי  
 
בפסטיבל עכו 2014 שהסתיים לפני חצי שנה זכתה ההצגה ״סלים, סלים״ בפרס המחזה הטוב ביותר שהוענק לסתיו פלטי נגב ( שגם ביימה את ההצגה) ובפרס השחקן הטוב ביותר לג׳ורג׳ אסקנדר.

עתה, משהגיעה לתאטרון תמונע הגיעה גם ההזדמנות שלי לראות אותה ואכן, לעולם אין מאוחר מדי. כי כן, ״סלים, סלים״ היא אחת ההצגות החשובות והמעולות ביותר מבית היוצר של הפסטיבל, והישג אמנותי-פוליטי נדיר במקומותינו.
 
עלילת המחזה מספרת על סלים היוצא מהכלא שבו בילה עשר שנים, ואף השתחרר מוקדם מגזר הדין בזכות התנהגות טובה. התחושה המיידית, המתבררת בהדרגה, שהיא כרוכה במהלך החקירות שסלים עבר בעקבות מעצרו בגין סיוע לפעולת טרור, והפיכתו למשת״פ של השב״כ.
 
ההצגה נפתחת כאשר סלים מגיע למחסום ארז במהלך שנראה לו כטעות ביורוקרטית הנובעת מהעובדה שכתובתו המקורית הייתה בעזה, בעוד הוא ביקש לעבור לטול כרם שם ממתינים לו אשתו וילדיו. מה שהוא חושש מפניו, ויתברר כמוצדק, הוא שאנשי החמאס יחסלו אותו כנקמה על בגידתו הכפויה. פרטים אלה ואחרים נחשפים במהלך מאמציו לשכנע את חיילי המחסום להשיבו חזרה אל הצד הישראלי.
 
את השהות הדרמטית של סלים במחסום ואת העימותים שלו עם המפקד, החיילת המכוונת אליו את נשקה - ושניהם כתובים כבעלי הבנה ואפילו חמלה - מלווים גם מפגשים טעונים ומאיימים עם אחיו ועוזרו, אנשי החמאס הממתינים לבואו, ועם אשתו המוזעקת למחסום כדי לסייע לו לשכנע את הנוגעים בדבר להתיר לו לעבור מגבול עזה לטול כרם.
 
כמחזאית וכבמאית סתיו פלטי  נגב הגדילה עשות כאשר הושיבה את הקהל על במת אולם החניון של תמונע, ומשני צידי המחסום, שעוצב על ידי שי אריק, לתאורה של עמיחי אלהרר. המחסום מיוצג על ידי גדרות תיל גבוהות שביניהן ומשני עבריהן מתנהלת ההצגה. הבחירה היכן לשבת נקבעת על ידי שני החיילים בכניסה לאולם, והם הקובעים באיזה צד של המחסום, הישראלי או העזתי נשב.




סלים, סלים (מקור: עמוד הפייסבוק)




צד מול צד ומה שבתווך
 
גם אם אין בכך כדי להשפיע על נקודת המבט של כל אחד מהצופים, העובדה שיש שני צדדים למתרחש - אלה שרוצים לעבור לעזה ואלה שרוצים לצאת ממנה - מחלחלת לתודעה, ואי אפשר להתעלם מכך שבכל צד רואה את הצד האחר מולו, מבעד לגדרות שביניהן מנסה סלים לשכנע את אנשי המחסום, ודרכן להדוף את לחצי האח ועוזרו שיעבור כבר לעזה. גם המפגש עם האישה המגיעה לצד האחר מלחיץ אותו, ומרחיק ממנו את הסיוע לדרישתו.
 
ג׳ורג׳ אסקנדר מגלם את סלים בלהט ובמהלכים המקבלים עומק ומשמעות בהדרגה. הוא משכנע גם בתמונות הראשונות שבהן הוא מתעקש לראות את המצב, אפילו אם רק לכאורה, כטעות ביורוקרטית פשוטה. אבל כשהדברים והלחצים גוברים הוא שולף משחק מרגש מאוד, אמין בעיצוב הפחד ממה שמצפה לו בעזה, ואף יותר כשהוא מתאר את אירועי חקירתו במרתפי השב״כ ושבירתו.
 
אסקנדר ענייני, עקשן ומתחנן בדיאלוגים הנקודתיים עם מפקד המחסום בעיצובו הסמכותי של מוטי חובה, הנדחק להחלטות מפרות נוהלים, ובמיוחד עם החיילת, שדור פלורנטין מיטיבה לעצב את התנהגותה החיילית הנוקשה וגם את ההבנה והחמלה המתגנבות בין סדקי המבצר שלה. והוא מפוכח ומבין את המציאות המצפה לו, אם ייענה לתחינותיו המאיימות של אחיו, בגילומו של סובחי חוסרי ושל עוזרו, בגילומו של מחמוד מורה. את הייאוש הגדול שומר אסקנדר למפגש עם אשתו, שאותה מעצבת ברגישות סמירה סרייה.



סלים, סלים (מקור: עמוד הפייסבוק)



מעלתה הגדולה של ״סלים, סלים״ היא במה שאפשר לכנות כ״לשון המעטה״ שדווקא מיטיבה לייצג את הכליאה של הפלסטינים בין  הגדרות של המציאות - מכאן השאיפה לחיים פרטיים תחת גפנם ותאנתם ומנגד השאיפה לעצמאות לאומית תחת דגל פלסטין. מצד זה של הגדר או מהצד האחר שלה - ההצגה נוגעת בכאב האנושי, ובאמצעותו מעירה על הסכסוך הבלתי נגמר ומאירה אותו.