להתקיף את הצופה
 
אחת הסיבות שאני אוהב ללכת להצגות הפרינג׳, ולעניין זה אני כולל באלה גם הצגות של בתי ספר למשחק, היא ההזדמנות להתוודע אל מחזות שמסיבות שונות אינם נבחרים על ידי התאטראות הרפרטואריים. לפעמים זאת גם הזדמנות לבמאים ולשחקנים הצעירים, בשנת לימודיהם האחרונה, לתת את מיטב כשרונותיהם המדגישים את עצם ההישג החשוב של הרחבת ההיכרות עם מחזות, בעיקר בני זמננו.
 
זה גם המקרה של הצגת ״נשיקה על אספלט״ מאת נלסון רודריגז. הרומן המקורי הופיע בתרגום של טל גולדפיין בהוצאת אסיה, והוא מוצג עתה בסטודיו של יורם לוינשטיין בתרגןם זה, בנוסח הצגה מאת עינת ברנובסקי ובבימוי רב השראה של צדי צרפתי בניהולה האמנותי של לילך סגל.
 
נלסון רודריגז (1980-1912) היה מחזאי, סופר ועיתונאי, וב-1943 היה ממייסדי התיאטרון הברזילאי עם המחזה ״שמלת החתונה״ שנחשב מהפכני, ופורץ דרך בסגנונו ושפתו, והרבה לעסוק בתופעות ובנושאים שנחשבו טאבו. "התיאטרון לא צריך להיות בונבון ממולא ליקר. התיאטרון צריך להשפיל, להעליב, להתקיף את הצופה…", כך קבע רודריגז את דרכו האמנותית.
 
כך גם ניהל את מהלך חייו שעוררו מחלוקות פוליטיות וחברתיות והואשם כבעל דמיון פרוורטי. הימין, השמאל, הצנזורה, הקתולים, המבקרים ולעיתים קרובות גם על ידי הקהל גינו ורדפו אותו, אך כיום הוא מוכר כגדול היוצרים הברזילאים והצגת המחזה הוצעה לסטודיו על ידי מחלקת התרבות בשגרירות ברזיל.

  "נשיקה על אספלט", צילום: רדי רובינשטיין

מעברים מתוזמרים וטנגו מרשים
 
״נשיקה על אספלט״ מתאר מחול שדים המתנהל בשיתוף פעולה מלא ואלים של המשטרה והתקשורת. במרכז הדרמה ניצב אראנדיר, פקיד צעיר ונשוי, שראה הולך הרגל נדרס, ניגש לעזור לו, וזה בנשימתו האחרונה ביקש נשיקה אחרונה, נשיקת-חמלה. עיתונאי וגם חותנו של אראנדיר שראו את האירוע יוצרים שרשרת אירועים, האחד בסיוע המשטרה והאחר בתוך המשפחה, המעלים על פני השטח תופעות כמו הומופוביה, קנאה, שחיתות משטרה ובמיוחד עיתונות צהובה שמלהיטה את הרחוב והורסת את חיי אראנדיר ומשפחתו.
 
צדי צרפתי העמיד הצגה קצבית ונועזת בתפאורה מינמליסטית שחורה של טל אריאל ארביב ותלבושות מופלאות בגווני שחור ואפור שעיצבה לירון מינקין, ועם תאורה ממוקדת של אייל תבורי.

פסקול המוזיקה שערכו צרפתי והשחקן הצעיר רועי וינברג יצר תחושת מתח והיסטריה בקטעי מעברים מתוזמרים היטב ברעיונות חזותיים מרתקים. במיוחד לכדו את העין באיכות מפתיעה קטעי טנגו מרשימים בביצוע מושלם של נדב שמה וניב חביב, שני תלמידי השנה הראשונה בסטודיו. את התנועה עיצב צח יוסיפון בעזרת חנן שוורצברג, משחקני ההצגה.
 
משחק קבוצתי ואישי מצוין 
 
המבחן הגדול של הבימוי וההצגה בכללותה, וזה עיקר העניין בהצגות בתי הספר למשחק, הוא המשחק, ובהצגה הזאת הלהקה כולה וכל אחת ואחד בה ראויים לשבח, ובראשם דיוויד טטרו בתפקיד אראנדיר. הוא מעצב מצוין את התום, היושרה האישית ושמירת הצלם האנושי שלו מול לעגם של חוקרי המשטרה, העיתונאים, החברים והשכנים המאמצים את הגרסה ״הצהובה״ ביחס למיניותו, ותופרים לו זהות הומוסקסואלית שנחשפה.
 
כנגדו אורי עטיה יוצר בתנופה דמות נתעבת כעיתונאי המפוצץ את הפרשה ומלבה את היצרים בכתיבתו ובמעשים אלימים, כשהוא נעזר בסמל המשטרה בגילומו של חנן שוורצברג וחוקר המשטרה, בגילומו של נדב שרעבי. שניהם אלימים, מאיימיים ומושחתים, ואינם מהססים להביא עדה, שירה קוריאל, שפנס בעין וגוף מעוות מכאב מעידים איך נקבעו זהותה כאלמנת הנדרס ועל הסיפור שלה על הקשר בינו לבין אראנדיר.
 
החזית הקשה ביותר שבה על אראנדיר להיאבק על שמו הטוב היא הבית והמשפחה ושם הוא נהנה מהאמון הבלתי מסויג של אשתו שאותה משחקת מצוין מוריה בן הרוש, שמגיעה לשיאי משחקה מול השוטרים והעיתונאי בתמונה אלימה במיוחד, ובהמשך כאשר האמון שלה בבעלה מתערער. ליאור בלאוס מצוינת כאחותה דליה, המאוהבת בגיסה ומאמינה ביושרו עד הסוף. הצלע הרביעית בריבוע המשפחתי היא החותן אפריז׳יו, במשחק מדויק מאוד של רועי וינברג, שמתפתח בהדרגה לשיא בתמונה דרמטית שבמהלכה ולראשונה הוא יאמר את שמו של אראנדיר.  

"נשיקה על אספלט", צילום: רדי רובינשטיין
 
את הצוות האנרגטי משלימים ספיר דרמון כשכנה הרכילאית, אדם הירש ונדב שרעבי כחבריו לעבודה של אראנדיר. הם כחבריהם יוצרים דמויות אמינות וברורות במחול השדים ההומופובי שרודריגז מתאר במחזה.
 
בסיכום ״נשיקה על אספלט״ היא עוד אחת מהצגות הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין המביא לקהליו מחזות מיוחדים בביצועים מעולים, וכך גם הפעם כדאי להגיע לשכונת התקווה ולראות הצגה מרתקת.