סרטן ומין בכלוב זכוכית
 
מים רבים זרמו בנהרות, בקניונים, בהרים ובמדבריות של ארצות הברית מאז שעלה בברודווי, לפני 60 שנה, ״חתולה על גג פח לוהט״, המחזה השלישי של טנסי וויליאמס, שהפך להצלחה קופתית גדולה כקודמיו ״ביבר הזכוכית״ ו״חשמלית ושמה תשוקה״. כיום כבר אפשר לדבר בגלוי במחזות תאטרון ובסדרות טלוויזיה על מחלת הסרטן, או על משבר בזוגיות ועל אלכוהוליזם, או הומוסקסואליות ודומיה של אחד מבני המשפחה.
 
עלילת המחזה מתרחשת במהלך יום הולדתו ה-65 של אבי המשפחה ״ביג דדי״, שעלה לגדולה משכונת עוני בדרום ארה״ב. לרגל האירוע מסתירים ממנו כי הוא חולה בסרטן, והגרורות כבר אוכלות בכל גופו. גופר, הבן הבכור, כבר מתכנן את העברת הנכסים לרשותו, ובריק, הבן הצעיר והאהוב, שבור רגל, אלכוהליסט ומתנכר לאשתו מגי, החתולה שכולם מתגרים בה באמצעות חשדות ושמועות על העדפתו החד מינית.
 
אבל מה שהעסיק את וויליאמס במחזה הזה הוא בעיקר השקרנות (mendacity במקור), הצביעות וההכחשה ששולטים בחיי משפחה, וספק אם יש אחת כזאת שאינה נגועה באלה, בגלוי או בסתר. זהו אותו "גג פח לוהט" שעליו הוא מציב את דמותה של מגי, החתולה הדוברת אמת במחזה לכל אורכו, עד שבהברקה חתולית היא מוצאת את השקר שלה שיציל את כבודה ואת כבודו של בריק, הנקרע מבפנים.
 
בצירוף מקרים עם הבכורה אמש בבית ליסין של ההצגה על פי אחד מגלגולי המחזה (ולא על פי הסרט שנעשה בכיכובם של אליזבת טיילור, פול ניומן וברל אייבס )  התקיים אתמול בוושינגטון דיון מכריע של תשעה שופטי בית המשפט העליון על ההכרה בנישואין חד מיניים בכל רחבי ארצות הברית. החלטתם תהיה ביוני.
 
את ההצגה ביים גלעד קמחי בקצב טוב, בעריכה עניינית ובקיצורים טובים בדרך כלל - כולל ויתור על תפקידי משנה של כומר, רופא ומשרתת. הגרסה של קמחי מתרחשת בדרום משוכלל יותר מזה שוויליאמס כתב עליו כפי שמעידה התפאורה של ערן עצמון, שמתארת את המשפחה כנתונה בתוך כלוב זכוכית, בניגוד למחזה הכולא אותה במין תיבת פנדורה.

הקרנות וידאו מרשימות, תאורה מצוינת של קרן גרנק, מוזיקה טובה של אמיר לקנר ותלבושות בעיצוב אולה שבצ׳וב משלימות את המצב של קפיצת זמן מהימים ההם אל משהו המרמז לימינו.
 
את התחושה הזאת מחדד התרגום החי והבהיר מאוד של שלמה מושקוביץ, שמצא שפה עברית ״דרומית״, אם כי ללא עגה או כבדות שבדרך כלל מנסים לשמר. נקודה חשובה בתרגום היא בשאלת ההתייחסות לנושא ההומוסקסואליות, וכאן נבחרו ״הומו״, ״מתרומם״ ו״גיי״ למה שאצל וויליאמס היה queer, homo או fag.
 
מה שלא היה שם ואיכשהו נכנס לגרסה העברית הוא מושג הביסקסואליות שוויליאמס לא התייחס אליו גם ברמז היחיד למצב אפשרי כזה במשולש היחסים בינה לבריק ולחברו סקיפר. בכל מקרה בעלילת מחזה המקורי של וויליאמס שאלת ההעדפה המינית משחקת תפקיד בעיקר באמצעים של חשד, שמועות, גועל, הכחשה, ובמפתיע גם של סובלנות של אבי המשפחה, איש גס רוח בדרך כלל, שיש בו עדיין שביב של חמלה ואנושיות.

 
"חתולה על גג פח לוהט",  צילום: דניאל קמינסקי

משחק מורכב עם הישגים
 
אבי אוריה הוא ה״ביג דדי״ הזה והוא אוחז בכל קרניו של התפקיד, חודר לתוכו ושולף את הבהמיות של חוואי דרומי, את האכזבה מאשתו ובנו הבכור, ובעיקר את הכאב של אב שמנסה ואפילו באלימות ליצור את הקשר עם בנו האהוב בריק ששקע בדיכאון אלכוהולי בעקבות מותו/התאבדותו של חברו הטוב סקיפר ובצל השמועות על יחסיהם ההומוסקסואליים. הדו שיח הארוך והכואב ביניהם אמנם קוצר בהצגה הזאת כמעט בחצי מארבעים ושתיים הדקות בשתי הפקות שניתן לראות ביו טיוב, אבל אוריה ממלא את החסר (סיפורי עבר בעיקר) במשחקו הכובש.
 
שותפו לתמונה הזאת הוא נמרוד ברגמן המרתק כבריק אצילי-חידתי, שבעזרת הבורבון הזורם בקצב מהיר לתוכו הוא מחפש את ה״קליק״ שישחרר אותו מהגועל, שיתגלה בעזרת אביו כגועל מעצמו בגלל מה שנראה לו כבגידה בחברו סקיפר.  הוא היה עבורו הכל, אך בשיחתם הטלפונית האחרונה התוודה על משהו שגרם לבריק לנתק את השיחה ביניהם.
 
בריק של ברגמן גברי ובמופגן אף יותר מהמקובל, החל מכניסתו כשמגבת עוטפת את חלציו, אחר כך בתחתוניו הצמודים, ותמיד בחזה חשוף. להבדיל מהספק ביחס להעדפתו המינית של בריק נוסח ניומן בגרסה הקולנועית, ובניגוד למשחקו של טומי לי ג׳ונס בגרסה מ-1984 שדווקא נטה לעבר ההומוסקסואליות, ברגמן נראה ונשמע אמנם חידתי, אבל האור הזורח ממנו לפתע כאשר ביג דדי שואל אותו על יחסיו המיניים עם מגי, ותשובתו החד משמעית, מאשרים את התחושה שלי שבריק שלו הוא סטרייט שמאמין בחברות אמיתית שאיננה ״מבישה ומזוהמת״. 

 
"חתולה על גג פח לוהט",  צילום: דניאל קמינסקי

מי שנותנת לכך אישור היא מגי החתולה, הצלע השלישית במבחן האמת שוויליאמס עורך למשפחה כולה, ומיה דגן חיה אותה בכל נשיותה ויופיה, בתמונה הראשונה שהיא כמעט מונולוג ארוך של חיזור אחרי בעלה המתנכר, כולל וידוי על ניסיון בגידה כושל עם סקיפר, ובתמונה השלישית עם ההתערבות שלה במתרחש סביב ביג דדי ומחלתו, ואותה הברקה שתוליך אל מה שרומז על גורל נישואיה. משחקה של דגן נפתח כעלי כותרת של פרח שמגיע לשיא פריחתו בתמונה האחרונה.

"חתולה על גג פח לוהט",  צילום: דניאל קמינסקי
 
סביב השלישייה הזאת נעים ומטרטרים ליאת גורן העסיסית כ״ביג מאמא״ והיא מצוינת בתהליך המעביר אותה מסלול עלבונותיה שמתוכו היא מגלה לקראת הסוף את העוצמה הנשית הדרומית; שמעון מימרן הוא גופר, הבן הבכור, שמלכתחילה נראה כלא כלום אבל לקראת סיום במשחקו המצוין הוא חושף גם תככנות וגם כאב של בן שאביו בז לו; יעל לבנטל מגלמת ברצינות נפלאה את מאי, אשתו הוולדנית, החטטנית המציצנית והתחמנית לא פחות מבעלה. את ארבעת ילדיהם ״המפלצות קצרות הצוואר״ צעקו כהלכה עמית מרקוס, רוני ראובן וגל גולדשטיין.
 
בסיכומו של דבר ההצגה החדשה של בית ליסין מחזירה לרפרטואר ועושה כבוד למחזה חשוב שעבר מוקשים ומהמורות בשנותיו הראשונות, צנזורות ושינויי גרסאות ואפילו התיישנות חלקית, ומיטב השחקנים בעולם ובארץ שמשחקים בו זוכים ומגלמים תפקידים נהדרים. וזה מה שקורה בהצגה הזאת.