|
|
|
 טוב לראות את מיכל ינאי וליהנות ממשחקה הישיר כג׳ני, וברגעים הנכונים להתרגש אתה ועם הדמעות שלה כשנדמה שפרק ב׳ כנראה יסתיים. אמיר קריאף שוחה כדג במים בתפקיד הקומי של ג׳ורג׳ ומצטיין במשחקי הפינג פונג או המטקות שהוא מנהל, בעיקר נגד עצמו"
|
|
|
|
|
המחזה של ניל סיימון חוזר לבמה בעזרתה של הצגה קלילה של תאטרון באר שבע
גנטיקה של החיים
בפעם הקודמת שראיתי הצגה של ״פרק ב׳״ מאת ניל סיימון עדיין חשבתי ואף כתבתי שמדובר ב״מחזה נפלא שמכיל בתוכו חוכמת חיים, הומור בריא… רומנטיקה בלי בושה, ובעיקר סיפור אנושי מכל הלב לכל לב.״ גם ציינתי שיש בו מצבים של פארסה מטורפת.
דעתי השתנתה מאז אבל אני מודה כי יש במחזה הוותיק הזה משהו גנטי טוב שעובר בירושה אל הבמאים, השחקנים והקהלים שנוטלים חלק בהעלאותיו. הנושא שלו פשוט ונלקח מהיום-יום של החיים. זה רץ ברחובות, יושב בבתי הקפה, רוקד במועדונים, שם ראש על הבר בלילה של קיץ או של גשם. גברים ונשים שסיימו פרק כואב בחיי האהבה וממתינים לפרק הבא.
מה שמניע את העלילה הוא תיאור ההתנגדות המיידית של אלמנות/נים גרושים/ות לעבור הלאה, לפתוח את הלב לאהבה חדשה. אז גם צצים ועולים התירוצים. אז גם לומדים איך להתחמק. איך לקבל פתק עם מספר טלפון שאם לא זורקים אותו מיד מוצאים אותו אחרי כמה ימים ולא זוכרים ממי הוא, אבל יודעים מה המטרה שלו.
פרק ב', צילום: מעיין קאופמן
יש גם חוקי התיישנות
ניל סיימון כתב על מה שקרה לו, והקומדיה שלו הפכה ברבות השנים לספר-הספרים של כל מי שפרידה שברה את לבו, וגם של כל מי שחושב שהוא קרוב לאלה ומודאג וחייב להתערב במהלך החיים ש״הרי אני החבר/האח/האמא הכי טוב/ה״. ולכולם הוא ממליץ ללמוד ממנו שאין טעם להיאחז בעבר ולחטוף שיתוק רגשי או מעשי. גם אם אחרי פרק ב׳ יבואו פרקים נוספים.
במחזה הזה הסיפור הוא של ג'ורג', סופר ואלמן טרי, ושל ג'ני, שחקנית וגרושה טרייה. המפגש ביניהם נוצר חרף התנגדותם הראשונית בזכות מאמציהם של אחיו המסור ליאו וחברתה הטובה פיי. החיבור המיידי והמוצלח מאתגר אותם להתמודד עם העבר הכואב באמצעות הסיכוי לשוב לחיות, לאהוב, למצוא נפש תאומה וכיו"ב הגדרות רומנטיות.
חלפו שנים, ניל סיימון כבר בן 88 ורווי מחזות ותסריטים ופרסים מכל סוג, ו״פרק ב׳״ כבר בן 38 וספוג כישרונות של במאים ושחקנים ושחקניות שנעצו בו שיניהם וכמעט בכל פינה שרגל אדם דרכה בה אבל עדיין לא על הירח, למרות שהתרגום הסופר-עדכני של עידו ריקלין עם גוגל וסמס ויציאה מהארון מעיד כנראה שיום אחד זה יקרה גם שם. אולי, אבל בה בעת התרגום הזה מעיד שיש גם חוקי התיישנות, ורק מי שלא חווה את המחזה או את הסרט שנעשה על פיו עוד יכול לשמוח בו כאילו נכתב כאן ועכשיו.
פרק ב', צילום: מעיין קאופמן
ארבע/ה כוכבות/ים
גם ההצגה הטובה כשלעצמה בתאטרון באר שבע נעה בין שני הקצוות האלה - התיישנות והתחדשות. רפי ניב ביים את ההצגה בקלילות ראויה, אם כי בפחות וירטואוזיות של משחק כנהוג בדרך כלל ובעיקר בתמונות של האח והחברה. התפאורה של נטע הקר יחד עם התאורה של זיו וולושין מייצגים יפה את הבדלי הדיור של ג׳ורג׳ וג׳ני, המוזיקה של אלעד אדר נשמעת אותנטית.
הפתעת העיצוב הברורה בהצגה הזאת הן התלבושות שאורן דר הלביש והפשיט עמן את ארבעת השחקנים. ולמה הפתעה? כי מזמן לא ראיתי הצגה של מחזה המחתרחש בימינו שיש בה חילופי תלבושות, ואפילו בקצב מרשים ונכון. החליפו אפילו גרביים, נעליים שלא לדבר על שמלות, בגדי בית וחליפה יפה לחתונה.
מי שאינם מפתיעים הם ארבעת שחקני-כוכבי ההצגה. טוב לראות את מיכל ינאי וליהנות ממשחקה הישיר כג׳ני, וברגעים הנכונים להתרגש אתה ועם הדמעות שלה כשנדמה שפרק ב׳ כנראה יסתיים. אמיר קריאף שוחה כדג במים בתפקיד הקומי של ג׳ורג׳ ומצטיין במשחקי הפינג פונג או המטקות שהוא מנהל, בעיקר נגד עצמו. אדוה עדני כחברה הכי טובה ומולי שולמן כאח הכי אוהב מקבלים ומגלמים בשקיקה את ההזדמנויות שלהם לרמוז שגם להם מגיע איזשהו פרק במעלה הא״ב…
בקיצור - מי שכבר חווה פרק ב׳ בחייו יודע שלא הכל בו גן חמניות עם אופציה לגרעינים מלוחים מול הטלוויזיה המשדרת את מסי נגד רונלדו. ומי שלא חווה ודאי ילמד ממה להיזהר כאשר זה יגיע ר״ל, בעזרתה של ההצגה הקלילה הזאת של תאטרון באר שבע.
03/05/2015
:תאריך יצירה
|