אין התלקחות בלי אש
 
זה קורה ואין צורך להזיל דמעות על כך שהמחזה ״חיים פרטיים״ בן השמונים וחמש כבר איננו שופע קסמים ושנינות כפי שהיה כשיצא מתחת ידו של נואל קאוורד כאחת הדוגמאות המבריקות של משפחת ה- comedy of manners (שנציגותיה הבולטות הם מחזותיו של אוסקר וויילד).
 
אחת המעלות המיוחדות של המחזה היא בהתאמתו המובהקת לחוק הסיזיפי – ככל שמתקרבים אל הסוף, כך הוא מתרחק, וככל שהוא מתרחק כך שבים והולכים אליו. התאמה המתייחסת גם אל תוכנו וגם אל מקומו על מדף המחזות שרוצים לשוב ולראות. כשאין הצגה שלו - שואלים למה, וכשיש כבר שואלים מדוע. (יש תשובה בהמשך).
 
העלילה מספרת על אמנדה ואליוט, שהיו נשואים, אהבו ונלחמו זה בזה עד שנאלצו להתגרש, וכשעולה המסך, חמש שנים אחרי, הם נוחתים במקריות (זו שמצביעה על הכיוון של פארסה טובה) באותו מלון בריביירה הצרפתית, ובמקריות נוספת כ״א לירח דבש עם בני זוג חדשים. ועוד מקריות - יש מרפסת המחברת בין שתי הסוויטות ותפקידה לשמש נקודת מפגש מפתיעה, שבה עתידה אהבתם להתלקח (תרתי משמע) והבריחה המשותפת לפריז בלתי נמנעת.
 
שם מתברר אין התלקחות בלי אש, ומה שהיה הוא שיהיה - קרב, מאבק, פיוס, קרב, מאבק, ועוד אחד, ושוב, ותמיד רק כך. גבר נגד אשתו, אישה נגד בעלה. וכשקווארד מביא אל הדירה את בני הזוג האחרים, סיביל וויקטור, שננטשו בריביירה, ושותפות הגורל הפכה אותם בעל כורחם לזוג, הוא בעצם מביא אליהם את המראה המלוטשת שבה הם רואים את עצמם, במעוקם ובמישרין.
 
שפתו של קווארד מדויקת מאוד, והוא יודע לעבור משפת-איכות של מעמד בינוני גבוה לשפת-רחוב, לנביחות ולנשיכות. ללמדנו שאין אדם נבחן בנימוסיו אלא במה שהם מסתירים. דורי פרנס תרגם (לפני עשור) בעברית שיודעת למזג את הרבדים האלה. אלא שהברק הלשוני משמש כעד-מדינה נגד המחזה, ממש כמו המציאות שהקהתה את העוקץ שלו.

      "חיים פרטיים" צילום: יח"צ
 
ארבעה תפקידים מצוינים
 
נותרה רק התקווה שהצגה טובה תעשה אתו חסד ותחיה את מעלותיו. והצגה טובה פירושה בימוי שאפתן שמהמר על כל הקופה וטורף את הקלפים דקה אחר דקה. לצערי הרב הבימוי של מיטקו בוזקוב מסתפק בתזמור חלקי, אולי משום שמרחב המחיה על במת אולם אהוד מנור מצומצם.
 
יש  תפאורה של סשה ליסיאנסקי, שהיא יפה בעיקר בחלק הפריזאי,  ויש תלבושות מצוינות של יהודית אהרון, וגם התאורה של יעקב סליב עושה את שלה היטב. יש קצת מכות בהדרכת גיל וינברג, והטקסט נשמע מצוין בהדרכתה של דפנה מרסר הררי. בנוסף על העיטור המוזיקלי שבוזקוב ערך יש גם מעברים בין המערכות בעזרת וידאו ארט של שרה בוזקוב שדווקא מדגיש את ערך הנוסטלגיה שקאוורד די לועג לו.
 
אבל גם בוזקוב יודע כי הסוד הגדול ביותר שטמן קאוורד במחזה שלו והמענה (המובטח לעיל) על השאלה מדוע להציג אותו הם ארבעת התפקידים המצוינים שיש בו. את אלה הוא ביים היטב כשהוא נהנה מיכולותיהם המצוינות של ארבעת בוגרי בית צבי המייצגים שלושה עשורי לימוד שם. הוותיק ביותר הוא דיוויד לוינסקי, בוגר מחזור 1998, שעושה נפלא את תפקידו של ויקטור כמין גולם מצחיק בכל רגע, בכל מחווה ובכל אביזר שהוא שולף ממקטורנו.
 
הבוגרת הצעירה ביותר, מ-2013, היא נטלי סמי פאדני כסיביל, האישה הנשארת עם ויקטור בריביירה כשבני זוגם בורחים. היא מצדיקה במשחקה הרגשני  את השם ״סיביל״ שברבות השנים, והפך לשם דבר באנגליה ואפילו יוצרי ״מלון פולטי״ השתמשו בו. לעומתה אמנדה של יעל פרימר סביר, בוגרת 2006, היא אש לוהטת שיותר משהיא שורפת את בני זוגה היא צועקת ומרביצה להם.
 
הרביעי בחבורה ומי שמייצג את הטוב והמבריק בנואל קאוורד הוא התפקיד של אליוט, שאותו מגלם בהתאמה מופתית ערן מור, בוגר 2007. משחקו מתנהל בתזמון מדויק, במעברים חדים, והייתי אומר שכמו לוינסקי גם הוא מחייך אל עצמו תוך כדי כך, הוא שרמנטי ומעניק להצגה מידה טובה של פארסה אלגנטית.

      "חיים פרטיים" צילום: יח"צ
 
בסך הכל ״חיים פרטיים״ בתאטרון הספריה היא הזדמנות, אולי אחרונה, להיזכר שהיה היו פעם מחזות שבהם השפה והשנינות היו הדלתות המסתובבות של קומדיות טובות. הברק של המחזה אולי דהה קצת, אבל המשחק מצליח להזכיר נשכחות.