מהכנסייתי עד הווריזמו
 
סיפורי הצאר הרוסי איוון האיום מהמאה ה-16, הם מסורת, לא ממש מתועדת, אך מוכרת היטב. בדורות שלאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917, קורותיו ורציחותיו היו, ועודם, נושא להתבוננות ״אקטואלית״ בסיפורי השליטים שהיו ברוסיה, גרורותיה ואחיותיה, מאז ועד היום.
 
לא חייבים לנקוב בשמו של סטאלין כדי לראות אותו מול העיניים בקטע יפהפה של האופרה ״כלת הצאר״ מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב שבו המקהלה שרה על השמש המאירה וברקע עיגול הזהב. גם לא צריך להגיד פוטין.
 
אבל בניגוד ל״בוריס גודונוב״ של מודסט מוסורגסקי, הדמות של הצאר היא רק צל חולף מאיים באופרה היפהפייה הזאת של רימסקי-קורסקוב, המוכר בעיקר מיצירותיו הפופולריות ״שחרזאדה״ והאופרה ״תרנגול הזהב״, האחרונה ב-15 האופרות שכתב.
 
את ״כלת הצאר״, על פי דרמה היסטורית מאת לב אלכסנדרוביץ׳ מאי, כתב רימסקי-קורסקוב ב-1897, והיא מצטיינת  בעושרה המלודי וההרמוני, מהכנסייתי והעממי ועד הווריזמו האיטלקי-פוצ׳יניאני, באריות יפהפיות, באנסמבלים ובפרקי מקהלה. היא אינה פופולרית במיוחד מחוץ לרחבי רוסיה והרפובליקות שהקרמלין שלט בהן עד לפני 25 שנים, ומאז התפתחו כמה מהן, אם לא כולן, לחיקוי מקומי של משטר הקרמלין לדורותיו.   

כלת הצאר (צילום: יוסי צבקר)

 
משיקוי אהבה אל סם הטירוף
 
באופרה הראשונה שלו ״המשרתת מפסקוב״ מ-1872, הזהיר רימסקי-קורסקוב מפני הטרור הצפוי אם החברה האנושית לא תדע להתנגד לרוחות של שלטון הסוחפות כל חלקה ומערכת בתשוקה ותאוות כוח. מאז נערמו ההוכחות זו על גב זו, ברוסיה ובאירופה. ב״כלת הצאר״ התשוקה ובעיקר זו הנובעת מאהבה, לפחות יכולה להפר את גחמתו של העריץ - ובסיפור הזה את בחירתו בכלה שכבר מובטחת לאחר.
 
הכלה היא מרפה, בתו של סוחר מנובגורוד המייעד אותה לבויאר הצעיר ליקוב. מנגד ניצב במלוא עוצמתו הבויאר  המבוגר גריזנוי המאוהב בה, ומתכוון להשיג אותה לעצמו במקום פילגשו הוותיקה לובשה. הדרך לכך עוברת אצל  בוגומליוס, רופאו הגרמני של הצאר, ומומחה לכל שיקוי דמיוני לענייני אהבה, כפי שגריזנוי מתאווה אליה, וסם דמוני לענייני טירוף ורצח, כפי שלובשה מתכננת נגד יריבתה, באמצעות החלפת השיקוי שלו בסם שלה.
 
האזנה קשובה לטקסט של הליברית מאת איליה פיודורוביץ׳ טיומנב, כפי שהעידו כתוביות התרגום הבהיר של ישראל אובל, ומהלך העלילה מגלים את האופרה הזאת כהתבוננות מעמיקה באחת המחלות המאפיינות אנשי כוח ושררה, מאז ומעולם וכן, בהחלט, גם כאן ועכשיו: החפצת הנשים, קרובות או רחוקות, ניצולן וביזוי נאמנותן. רימסקי-קורסקוב עושה זאת באמצעות מוזיקת הרהב הגברי השלטוני שמדגישה את שפלותם כבני אדם. 

כלת הצאר: נשים אנושיות, גברים מכאניים

כלת הצאר (צילום: יוסי צבקר)

תזמורת נהדרת וסולנים טובים
 
ההפקה של בית האופרה החדשה של מוסקבה המתארחת בעונת האופרה הישראלית הגיעה לכאן במלוא היקפה. זמרים סולנים טובים, מקהלה נהדרת, רקדנים, צוות טכני ותפאורה שהזכירה לי שלד של סוס טרויאני - ובמהלך הדברים הבגידות והתככים אמנם התרחשו בתוכו. אך בעיקר הגיעה לכאן תזמורת נפלאה שתחת שרביטו ולרי קריצקוב החייתה את הבימוי של יורי גרימוב, ואת קשת הגוונים העשירה של המוזיקה.
 
אחד המאפיינים המקוריים של ההפקה הזאת הוא בהחלטה לפתוח את הביצוע בפרק תפילה כנסייתית מסורתית במקום הפתיחה של רימסקי-קורסקוב. זו הועברה לסוף המערכה הראשונה כגשר לשנייה, והמהלך המפתיע הוכיח את עצמו להפליא, ביצירת רצף מוזיקלי מרשים. עם זאת הצטערתי לגלות שנעשו קיצורים מוזרים - כמו קיצוץ תפקידו של ליקוב, קיצוץ קטעי מקהלה ועוד שהעמידו את אורכה של ההפקה, כולל ההפסקה, על שעתיים ורבע - שזה אורכה בשתי ההקלטות הקיימות. 
 


כלת הצאר (צילום: יוסי צבקר)

הסולנים שבלטו היו אנדז׳יי בלטסקי המצוין בתפקיד גריזנוי, ובעיקר במערכה הרביעית שבה הוא מתוודה על פשעיו ורוצח את לובשה. אנה ויקטורובה נפלאה בתפקיד הזה, בקולה המלא וביכולתה להפיק את מלוא הגוונים של אהבה, מסירות, קנאה ונקמה. גלינה קורולבה שרה בחיוניות וברגישות רבה את תפקידה של מרפה, ובמיוחד במערכה הרביעית עם אריית השיגעון, למרות שקולה עדיין צעיר ודק עם צליל סלאבי שחסרו בו גוונים כהים. 

בסך הכל ביקורה של האופרה החדשה של מוסקבה הביא עמו מפגש מעניין עם יצירתו של רימסקי קורסקוב ובהפקה בימתית מעניינת.