צירופם המסקרן של חמישה מחולות סולו לערב אחד במסגרת הרמת מסך 2005 יצר שילוב מנצח, שהוכיח את עצמו.
אתגר גדול
יצירה סולנית בתחום אמנויות הבמה והמוזיקה נחשבת לאתגר הגדול ביותר ליוצריה. חמש יצירות כאלה בערב אחד על אחת כמה וכמה, ובין השאר גם לקהל, צופים או מאזינים, אך גם למי שנוטל על עצמו ליזום ולהפיק מופע כזה.
משום כך, החששות שליוו את נאווה צוקרמן, המנהלת האמנותית של "הרמת מסך" בחמש השנים האחרונות, היו טבעיים. מצד אחד לתת ליוצרים להתבטא בדרכם הם, ומהצד האחר ליצור ערב משמעותי שבו היצירות השונות יצטרפו להיגד אמנותי.
אפשר לומר, כי "מסך 3" הוא קלף מנצח עם סיום כהונתה של צוקרמן בתפקידה זה.
חדר מגורים ב-6 חלקים
הרקדן והכוריאוגרף סער עזימי, שמעת לעת גם מבקר על בימת התיאטרון, יצר מחול כמעט מינימליסטי שבו הוא מזכיר לקהל ולעצמו את סגולותיו ואת שורשיו כרקדן וכאדם.
היצירה נפתחת זמן רב לפני שהאורות באולם כבים. עזימי כבר מוטל משועמם על כיסא ומתבונן נכחו במסך טלוויזיה וירטואלי. השלט-רחוק בידו. הוא מתחיל לזפזפ בין התחנות, האורות באולם כבים, הקולות, המוזיקה, הרעשים שבוקעים מספרים על חיפוש כלשהו אחרי משהו לא מוגדר.
הוא קם, מתחיל להתלבש אפילו חובש פאה נוכרית לראשו הקרח, ומול הקהל נולד איש צעיר, אחר, חתיך, שמתחיל בתנועות חטופות, קטנות, תחילה של אברי גוף, אחר כך של הגוף ולבסוף בתנועה מרחבית גוברת.
תמונות מתחלפות, המוזיקה של עדי (דידי) ארז, שירים של בריטני ספירס ובניס עבד אל פתח מכתיבים את המתרחש אצל עזימי בתוך חלל הבמה הבוהק שסבטלנה ליפשיץ עיצבה לו, כמו את תלבושתו, בהתאמה מוחלטת לרוח היצירה, עם מעט ניכור. יעקב ברסי, שעיצב את התאורה לכל קטעי הסולו, אינו מרחם על הרקדן הבודד, והוא שוטף אותו באור שמעצים את החיפוש שלו אחר זהות אבודה בתוך מעגלי הרייטינג והתחפושת שהעלה על עצמו במשך השנים.
מחול שיש בו לפעמים יותר ממה שעין רואה, ורמזים דקים למה שמתרחש בפנים.
Solo Siento
יצירת הסולו של ארקדי זיידס נדמית כממשיכה, אף כי בדרך אחרת לחלוטין, את הקו הזה של תהייה אישית, נפשית ופיזית. אלא ששפת התנועה של זיידס היא תזזיתית, מבחוץ פנימה, באמצעות תנועות קצובות, חתוכות.
אור לבן בוהק מאוד הבא מתוך מקרנת סרטים מאיר את זיידס ויוצר שתי שכבות חשוכות לחלוטין. באחת נצבעות כפות רגליו וכמו נעלמות באפלה, או נשלפות ממנה כמתוך תהום, ובאחרת נעלמות זרועותיו המונפות, או נבלע פלג גופו העליון המזנק לפתע.
ובעוד זיידס מתרפק על עצמו ומפרק את עצמו מוטל צילו השחור הענק על המסך הלבן שברקע ויוצר מהסולו הזה דואט מרתק. האמירה החזקה מגיעה אל המנוחה בפינת הבמה הרחוקה ומפנה את מקומה לאמירה מפויסת, לירית מאוד, של החלק השני של היצירה, באמצעות סרט וידיאו מכושף שיצרה שרה מיאסניק, השותפה ליצירת המחול. הסרט מצולם בצבעוניות, עוקב אחר גופו הערום של זיידס, מזוויות שונות ולעתים בלתי רציונליות, ומעת לעת גם בצירופי שכבות שיוצרות דימויים מרגשים, ואפילו מרבה רגליים או חרגול.
הסרט משלים את החלק הראשון של היצירה כזרקור עצמאי, שופך אור על מה שראינו "שם" ומחזק את התחושה ששפת המחול והתנועה של זיידס עשה צעד גדול קדימה מן המופשט שאפיין את יצירותיו הקודמות אל המוחשי והצורני.
ערום
הכוריאוגרף מאטה מוראי יצר מחול מיוחד מאוד לרקדנית אלה נאגלי, שותפתו ליצירה. המחול מתנהל על במה ריקה כמסע בין תחנות שאותן מסמנים חילופי תאורה מדויקים מאוד של יעקב ברסי, ועל רקע מוזיקה מצוינת של מיכאל גורדון.
נאגלי, כמו מוראי, באה למחול מתוך עולם הבלט, וה"ערום" הוא מסע של רקדנית דרך שכבות שעיצבו את גופה, החל מיצירות הבלט הקלאסי וכלה במחול המודרני ובן זמננו.
את היצירה פותחות הבלחות של מצבים מאוצר התנועה הקלאסית. נאגלי רצה מפינה לפינה ואחר כך מתחילה לרקוד כשהיא נעולה בנעלי האצבע של הבלט. אחר כך היא משילה אותן מרגליה, זורקת אותן החוצה וממשיכה באותו סגנון אך בשינויים המעבירים אותה לתקופה אחרת בחייה שבו הגוף המאומן היטב משתחרר לאט ממוסרות תנועה קפדניים.
הבלרינה הקלאסית מתפשטת מהפסל שהייתה ומתחילה לחשוף את הגוף החי, בטבעיות של קשיים שמתגברים עליהם, גם כאשר הם מטביעים חותם על גופה ואופייה של הרקדנית, עד לרגע האמת, כאשר פנס בודד מלמעלה מאיר את גופה הערום המושלם ללא תנועה כמעט, לחצי דקה או קצת פחות. בדיוק במידה הנכונה. לא פחות, לא יותר. פשוט ונפלא.
חדר ריק
הרקדנית הצעירה עילאיה שליט הופיעה ביצירתה של רננה רז Motel ב"מסך 4" ויצרה סקרנות מוגברת לקראת הופעתה הסולנית. הסקרנות השתלמה מאוד הפעם. הכוריאוגרפית גילת אמוץ יצרה לה מחול סולו מדהים שבמרכזו דמות אישה, כמעט מכנית, או בובה הנעה בתנועה מתמדת ללא הפוגה (שלא כמו הבובה אולימפיה מסיפורי הופמן שנזכרתי בה במהלך המחול הזה).
עילאיה שליט ניצבת במרכז הבמה, צמודה לקיר האחורי, ואיננה זזה משם כמעט עד מחצית היצירה. היא מניעה את עצמה, את שמלתה, את גופה בתנועה החוזרת על עצמה, אין ספור פעמים, זרועותיה מפעילות אותה, ראשה מצטרף לתנועה, וכאשר היא נעה קדימה לאטה התנועה מקבלת תאוצה, מסתחררת על מקומה, השיער מתנופף כמאוורר רב זרועות, עד שהרוח יוצאת מהגוף, הכוחות אוזלים בהדרגה, והיא מחפשת מנוחה, מתרפקת על שיח הירוק שבעציץ הניצב בקדמת הבמה.
עילאיה שליט מפגינה את כל העוצמה ואת כל הקסם המכושף של התנועה המתמדת שאחזה בגופה כדיבוק. שליט, בתלבושת מצוינת שעיצבה לה מיכל אוחיון, שולטת בתנועתה בדייקנות מופתית ובתיאום מוחלט למוזיקה שכתב ליצירה אורי דרומר.
בתכנייה למחול הזה מופיע ציטוט מן השיר "שאון המים" מאת דליה רביקוביץ`. מהרבה מאוד בחינות המחול הזה הוא יותר ממחווה של אמוץ ושליט למשוררת המנוחה. "חדר ריק" הוא יצירת מחול למופת.
דאבל סולו
את ערב יצירות הסולו חתמה מיכל הרמן במחול נשי מאוד, שיש בו התבוננות מלאת הומור על הזהות הנשית. כמו במחול הקודם, גם כאן בתכנייה מצוטט שיר של דליה רביקוביץ`, "כישופים", ומצרף גם את היצירה הזאת למחווה לזכרה של המשוררת.
הרמן בנתה מחול המורכב, לכאורה, משני קטעי סולו נפרדים. אבל זה באמת רק לכאורה, כי בשני החלקים בולטים המוטיבים של עצמאות, מיניות, בדידות ו"בית", שבחלק הראשון הוא הקריירה ועולם הבמה, ובחלק השני הוא אמהות וחיתולים תלויים על חבל.
את הבמה והתלבושות עיצבה דפי גרוסמן, שיצרה בפועל, באמצעות השמלה המרשימה שהתגלתה כאסופת חיתולים, את החיבור בין שתי הדמויות או שתי המהויות, שהן בסופו של דבר דמות אחת, מהות אחת, ברקדנית אחת ששמה מיכל הרמן.
מחוות פרידה
זה היה סיום מרנין מאוד לערב שלפחות מבחינת סדר הצפייה שלי הפך למחוות פרידה של "הרמת מסך" מנאווה צוקרמן, שידעה להעמיד את אוצר ניסיונה לרשות יוצרים ותיקים וצעירים, קרוב לוודאי עם מאבקים ומעקשים, ובסופו של דבר עם תוצאה מרשימה. ועל כך מגיעה לה תודה.
"הרמת מסך 2005" היה אפוא פרק חדש בשרשרת ההצלחות של הפרויקט החיוני הזה, ומותר לקוות כי היצירות שהועלו בו יתגבשו עוד, כדרכן של יצירות מחול, וישובו לעלות על בימות המחול בארץ, ואולי גם בחו"ל.
לפרטים נוספים
27/11/2005
:תאריך יצירה
|